תקלה בדירה הביאה לאסון: המשכיר הורשע בגרימת מוות ברשלנות

פרטי המקרה: בשנת 2018, גילו דיירי שכונת גלי ים בנתניה כי בית הכנסת הסמוך לביתם הקים מבנה מאלומיניום וזכוכית. במקום החלו להתקיים אירועים שגרמו למפגע רעש קשה לשכנים שמגיע עד לדירות הגבוהות ביותר. הדיירים פנו לעירייה, שהגישה כתב אישום, וצו הריסה הוצא למבנה.

בשנה שעברה גילו הדיירים במפתיע כי העירייה מקדמת תוכנית חדשה שנועדה להסדיר את מתחם האירועים המאולתר, "במטרה להוציא היתר בנייה". השכנים התנגדו, אך עמדתם נדחתה. במאי השנה אושרה התוכנית, והם הגישו ערר.

בוועדת הערר של מחוז מרכז טענו הדיירים, באמצעות עו"ד נועה טלבי, כי מדובר ב"מחטף תכנוני המחפה ומכשיר התנהלות פורעת חוק ובריונית הפוגעת בחייהם של עשרות משפחות".

באופן חריג, יו"ר הוועדה, איל תיאודור שרון, קיבל בחודש שעבר את הערר, בהסכמת הוועדה המקומית, וביטל את התוכנית. יו"ר הוועדה דרש תשובות - מדוע העירייה מכשירה בנייה לא חוקית, ומה ההצדקה לתוכנית החדשה? תשובת נציגות הוועדה הייתה שיש צורך במבואה לבית כנסת ולא מדובר בהכשרת המבנה. זאת, למרות שבמסמך ההסדר לתוכנית נכתב כי היא נועדה להסדיר את המצב בפועל.

"איני יודע מיהי אותה עמותה, היא כביכול ביצעה עבירות בנייה, בונה ללא היתר... ואתכם זה לא מעניין, אתם יושבים על הגדר ועכשיו אפילו מגישים עבורם תוכנית להכשיר את זה", הטיח היו"ר בעירייה. "הרושם שאני מקבל שכל מטרתה היא הכשרה בדיעבד של העבירה".

התוכנית בוטלה, אך גם לאחר הביטול המבנה עומד על כנו, וצו ההריסה לא נאכף על־ידי העירייה.

עיריית נתניה סירבה להשיב לגלובס על השאלה מדוע צו ההריסה לא נאכף. לדברי עו"ד טלבי, שייצגה את התושבים, "מאבקים בהם תושבים מתאחדים כדי לנהל מלחמה בבנייה לא חוקית, הם מאבקים קשים, ודאי כשמדובר במצב בו העירייה עצמה יוזמת תוכנית להכשיר את השרץ. בצעד חריג ועדת הערר קבעה כי מדובר במהלך לא כשר".

מעיריית נתניה נמסר: "הוועדה המקומית אימצה את המלצת ועדת הערר ותפעל בהתאם להנחיות שניתנו". באשר לביקורת על העירייה, נמסר: "אין ממש בטענה שלפיה יו"ר ועדת הערר ביקר את הוועדה המקומית". 

משמעות הפסיקה: לא ניתן להכשיר עבירות בנייה בתוכנית חדשה ללא הצדקה וכדי לעקוף צו הריסה.

מספר תיק: נ.ת. 1037/0623

פרטי המקרה: זוג צעיר שזה עתה נישא ביקש לשכור דירה בטירת הכרמל. לפני שעברו לנכס, ולאחר מכן, מערכת החשמל סבלה מליקויים. המשכיר, נדב לוי, פנה לאיש תחזוקה שאינו חשמלאי מוסמך, שקבע כי מפסק הפחת, שמונע התחשמלות, הוא מקור התקלה. איש המקצוע ניטרל את המפסק וביקש מלוי לקנות אחד חדש. לוי אומנם קנה את המפסק, אך איפשר לבני הזוג להשתמש בדירה לפני ההתקנה, שתוכננה ל־5 ימים לאחר מכן. במהלך אותם ימים, האישה, שני ברדיצ'בסקי, התחשמלה, ונקבע מותה.

בעקבות האסון, איש התחזוקה הורשע בגרימת מוות ברשלנות ונידון לתשעה חודשי עבודות שירות. נגד לוי הוגש כתב אישום בגין גרימת מוות ברשלנות, עבירה שהעונש המקסימלי בגינה הוא שלוש שנים.

בית המשפט השלום בחיפה דן בשאלה האם לוי היה אחראי למותה בהיותו משכיר הדירה. לוי טען כי לא היו תקלות מהותיות בחשמל, הוא לא ידע שאיש התחזוקה אינו חשמלאי מוסמך, ופעל כמשכיר סביר.

השופט שלמה בנג'ו קבע כי המשכיר אחראי למותה של הדיירת ברשלנות. זאת מאחר שהוא "לא העמיד לרשותה טרם ההשכרה, ותוך כדי השכרת הדירה והשימוש בה, דירה בטוחה".

לדירה יש שני "שומרי סף" מפני התחשמלות - הארקה ומפסק פחת המנתק את אספקת החשמל ויכול להציל חיים. בדירה לא קיימת הארקה, ולכן ההגנה היחידה שנותרה היא המפסק שנוטרל.

"המחדל מחריף כאשר מדובר בדירה ישנה... ובמיוחד כאשר הנאשם שומע תלונות חוזרות וחריפות על תקלות משמעותיות בדירה", קבע השופט. "כל משכיר סביר... היה מבין שבנסיבות העניין ישנה סכנה ממשית".

נקבע כי לוי הפר חובה בתקנות החשמל, להתקין בכל דירה בכל עת מפסק פחת. התקנות מטילות את האחריות לתקינות על בעלים, מחזיק או מפעיל מקום. בשבוע שעבר הרשיע בית המשפט את לוי בגרימת מוות ברשלנות. עונשו טרם נגזר.

את המדינה ייצגה עו"ד רונית גרניק מפרקליטות מחוז חיפה. את לוי ייצג עו"ד נמרוד ליפסקר יחד עם עו"ד שירה בר־זיו, שמסר: "בהכרעת הדין היו טעויות עובדתיות והתעלמות מראיות משמעותיות, ליקויים שהובילו למסקנות הקשות והבלתי מבוססות. כל אלה יוצגו בערעור".

משמעות הפסיקה: משכיר דירה מחויב לדאוג שהנכס בטוח ונטול מפגעים מסכני חיים.

מספר תיק: ת.פ. 28579-01-20

פרטי המקרה: בני זוג שהיו נשואים למעלה מ־20 שנה החליטו להתגרש. השניים החזיקו בדירה במושב, כמו גם בחברה בע"מ, כשלבעל 99% מהמניות, ולאישה 1%. בשנות הנישואים קנה הזוג, באמצעות החברה, מערכת סולארית מחברת החשמל, שהותקנה על גג הבית והניבה רווחים של כ־25 אלף שקל בחודש.

במסגרת הליך הגירושים, כונסי נכסים מונו למכור את הבית תמורת 4.45 מיליון שקל. הערכת השמאי כללה את הלוחות הסולאריים בשווי הנכס. החברה אומנם לא הייתה צד להסכם המכר, והחוזה לא התייחס במפורש למערכת, אך בית הדין הורה להעביר את הזכויות על הלוחות לקונים של הנכס. פסק הדין אף עבר אישור של בית הדין הרבני הגדול.

אלא שבזמן שבית הדין הורה על העברת הזכויות, לאחר העסקה, הוא לא עודכן בשינוי מהותי שערך הבעל בחברה - מכירת 50% מהמניות לבת זוגו החדשה בתמורה להשקעה של חצי מיליון שקל. זאת, מבלי לעדכן את גרושתו. למרות שהבעל ידע כי הבית נמכר עם המערכת, הוא עתר לבג"ץ בטענה כי הלוחות הסולאריים כלל לא נמכרו, מאחר שהם בבעלות החברה.

בג"ץ דן בעתירה וקבע כי הסכמתם של כלל בעלי המניות בחברה למכירת הנכס מכשירה את העסקה, ומייתרת את הצורך באישור נפרד של החברה. השופטים יעל וילנר, עופר גרוסקופף ואלכס שטיין קבעו כי הבעל לא יכול להחזיק את החבל משני קצותיו - גם לבצע שינויים דרמטיים בחברה מבלי לבקש את אישור גרושתו, וגם לטעון כי דרושה הסכמה של החברה למכירת הנכס.

בג"ץ אף אישר כי לבית הדין האזורי הייתה הסמכות להעביר את הזכויות על המערכת הסולארית, כמי שפיקח על מכירת הבית.

משמעות הפסיקה: הסכמה של כלל בעלי המניות בחברה מכשירה מכירת נכסים בבעלות הארגון. זאת, גם אם החברה לא הוזכרה בחוזה או הייתה צד להסכם.

מספר תיק: בג"ץ 1889/23