מלמעלה בכיוון השעון: מנהיגי ישראל, איראן, חזבאללה וחמאס. ברקע: מהומות בהר הבית / אילוסטרציה: קובי גדעון - לע''מ, AP
עמוס ידלין הוא אלוף (במיל') וראש אמ"ן לשעבר, נשיא ומייסד MIND ISRAEL.
אל"מ (במיל') אודי אבנטל הוא מומחה לאסטרטגיה ולתכנון מדיניות ב-MIND ISRAEL.
לפני 50 שנה, במלחמת יום כיפור, ניצבה ישראל מול מתקפה משולבת מדרום ומצפון, שהעמידה אותה בפני איום חמור. מצרים וסוריה הבינו את היתרון האופרטיבי והאסטרטגי הברור במתקפה ממספר חזיתות במקביל, ומימשו אותו במפתיע, תוך ניצול השאננות והיוהרה בישראל.
מאז נחתמו הסכמי השלום עם מצרים וירדן, סוריה שקעה במלחמת אזרחים ששחקה את צבאה, ותרחיש המלחמה נגד צבאות סדירים של מדינות שכנות בכלל ובו־זמנית בפרט ירד מהפרק. אולם בעשורים האחרונים הפכה איראן לאויב צבאי משמעותי, ואף בנתה על גבולותינו "צבאות טרור" בעלי יכולות לא מבוטלות.
כמה אירועי הסלמה בשנים האחרונות, בזירות שונות במקביל, הציפו מחדש את הדיון בתרחיש הרב־זירתי, "מקרה הכול". הסיכוי להסלמה מתגלגלת ולהתלכדות של כמה זירות לחימה משית על מקבלי ההחלטות בישראל, צה"ל ומערכת הביטחון רסנים ומגבלות ומחייב הבנת הקדימויות והעדיפויות בהפעלת הכוח.
עימות מתפשט: אתגר חדש-ישן
עימות בזירה הפלסטינית שמתפשט בין חזיתותיה ומשם לדרום לבנון, ושילובים אחרים של הסלמה בכמה זירות במקביל, מופיעים כבר עשורים בתרחישי הייחוס, בתוכניות האופרטיביות של צה"ל, ובאימוניו ליישומן במלחמה. מעבר לכך, מאז ומתמיד ישראל יצאה מנקודת הנחה כי תקיפה על תשתיות הגרעין באיראן תוביל בסבירות גבוהה למלחמה במקביל עם חיזבאללה בלבנון ולירי תגמול של טילים מאיראן ומזירות נוספות: סוריה, עיראק ותימן - זירות שבהן איראן משקיעה מאמץ לחמש את שלוחיה במערכות נשק המאיימות על ישראל. זהו תרחיש שבו ישראל יוזמת והמענה הרב זירתי חייב להיות בתכנון המערכה שאחרי התקיפה.
מנגד, אירועי "שומר החומות" וההסלמה במהלך הצטלבות חודש הרמדאן וחגי ישראל באביב האחרון הצביעו שההתלכדות הזירות יכולה להיות תוצאה של אסטרטגיה ויוזמה של אויבנו. כזכור, במאי 2021 יזם החמאס בתגובה לאירועים בירושלים הסלמה רחבה מעזה, שזלגה אל תוך ישראל והציתה גל מהומות חסר תקדים גם בערים המעורבות.
היה זה הישג תקדימי לחמאס, שבכל עימות בעזה עד אז, חתר, ללא הצלחה, להרחיב את גבולות המערכה לזירות נוספות. תרחיש התלכדות הזירות שב והומחש במהלך רמדאן האחרון בעימותים בהר הבית, שגררו ירי רקטות מעזה, ובאופן חריג גם מטח רקטות רחב ששיגרה חמאס מדרום לבנון, וירי מספר רקטות מסוריה לעבר הגולן.
מירושלים ומיו"ש תיפתח הרעה
למרות שבשנים האחרונות הסתמן פוטנציאל התלכדות הזירות בבירור, בסופו של דבר ההסלמה נבלמה ולא התפתחה למלחמה רב-זירתית. לא מדובר רק במקרה או במזל. אף אחד מאויבי ישראל לא נלהב להיכנס עימה למלחמה רחבת היקף, שמחיריה כבדים. הם מעדיפים לאתגר אותה מתחת לסף המלחמה, כשכל אחד מהם מעדיף לייצר הסלמה בזירות אחרות מרוחקות משטחו.
חמאס, שהשקיעה מאמץ רב בשיקום הרצועה מאז "שומר החומות", מעדיפה ככלל להותיר את עזה מחוץ לעימות, אך במקביל ממקדת את מאמציה בהבערת ירושלים ויו"ש, שם היא מגבירה את מעורבותה המבצעית; חיזבאללה ואיראן, מצידן, מעודדות התקפות מסוריה ובזירה הפלסטינית; וכולם חותרים לפיגועים בחו"ל ושואפים לייצר עימות בתוככי ישראל, בירושלים ובערים המעורבות.
בנסיבות אלה, הזירות הנפיצות והמועדות ביותר לפורענות הן ירושלים, בדגש על הר הבית, ויו"ש, עם סיכוני הקרנה לערים המעורבות בישראל. סיכונים אלה גוברים על רקע ניכורם של ערביי ישראל החשים כי הממשלה הפקירה אותם, ופוטנציאל החיבור בין פשיעה פלילית לאלימות לאומנית.
בעשור החולף הר הבית התברר כ"נפץ האולטימטיבי" המחבר בין זירות המערכת הפלסטינית, שלישראל אינטרס ביטחוני עמוק להפריד ביניהן. הנפיצות בירושלים וביו"ש גוברת מאוד בתקופת רגישות, דוגמת הצטלבות בין הרמדאן לחג הפסח, בואכה יום העצמאות, ובחגי תשרי הבאים עלינו לטובה - כאשר תערובת נפיצה של מתחים דתיים ולאומיים מולהטת בהסתה מסיבית ברשתות החברתיות ועל ידי ארגוני הטרור.
בתנאים מורכבים אלה פוטנציאל ההידרדרות ברור וניתן לשרטט את מהלכיה: התפרעות מוסלמים בהר הבית, בין היתר בתגובה לפרובוקציות מצד קיצונים יהודים ושרי ממשלה, התפשטות ליו"ש, ואף לערים מעורבות בישראל, תקיפות נגד ישובים וישראלים על צירי התנועה, טרור בחסות הפרות סדר ורצף הפיגועים, מבצעי סיכול טרור בערים הפלסטיניות הנתקלים בהתנגדות חמושים ובמטענים משופרים ומותירים הרוגים, שיגור רקטות מעזה, תקיפות תגובה משמעותיות, ובהמשך הסלמה רבתי.
הזירה הצפונית: שחיקה בהרתעה ויציבות מתערערת
מאז מלחמת לבנון השנייה מקובל לחשוב שחיזבאללה אינו מעוניין להיגרר למלחמה עם ישראל. זאת במיוחד בזמן שלבנון מצויה בקריסה שלטונית, כלכלית, פוליטית וחברתית, הארגון נתון לביקורת פנימית חריפה כי הוא מסכן את לבנון בשירות אינטרסים איראניים זרים, ואיראן עצמה אינה מעוניינת לאבד בטרם עת את חיזבאללה כנכס המרתיע את ישראל מתקיפת מתקני הגרעין. ועדיין, בשנים האחרונות ניכר תהליך של שחיקה בהרתעה הישראלית מול חיזבאללה, שהואץ על רקע המשבר הפנימי בישראל.
שרשרת ההתגרויות וההליכה על הסף של נסראללה עלתה מדרגה סביב המו"מ על הגבול הימי בשנה שעברה, כשאיים בפומבי במלחמה אם דרישות לבנון לא ייענו, ואף שיגר מל"טים (שיורטו) לעבר אסדת כריש. במרץ השנה יזם נסראללה, באופן חריג ביותר, פיגוע תופת במגידו שבעומק ישראל באמצעות מחבל שחצה מלבנון חמוש במטענים וחגורת נפץ. במקביל נסראללה מאיים על ישראל בתגובה לתקיפותיה בסוריה או אם תתקוף בלבנון, מגביר נוכחות צבאית גלויה ומקיים מפגני כוח מתגרים על הגבול תוך הפרת החלטות מועצת הביטחון.
ובאשר להתלכדות זירות בתרחיש של מלחמה שתפרוץ בצפון? הסבירות לכך אינה בהכרח גבוהה. סביר שחמאס לא ירצה לערב את עזה בעימות בו כוח האש שלו לא יחולל הבדל משמעותי, ולספוג תגובה קשה מישראל שתעבור מתחת לרדאר הבינ"ל כאשר העורף הישראלי נתון למתקפת טילים רחבה. אולם אם יחליט לעשות כן, תידרש ישראל להקצות משאבי התקפה והגנה גם לעזה כזירה משנית.
בנסיבות אלה הזירה הנוספת בעלת הפוטנציאל הגבוה ביותר לאתגר את ישראל היא, שוב, יו"ש. בצל מלחמה בצפון סביר שתשתיות הטרור בגדה וארגוני צעירים חמושים ינצלו את המצב כדי להגביר את קצב הפיגועים נגד כוחות צה"ל, התנחלויות ובעורף ישראל.
תרחישי ההמשך והאיום הפנימי
במצב הנוכחי ניתן לשרטט חמישה תרחישים לשנה הקרובה שיושפעו יותר מכל מיכולתה של ממשלת ישראל להכיל את האירועים בהר הבית וביו"ש, למנוע פרובוקציות מהימין ומהאסלאם הקיצוני ולסכל אירועי טרור רבי נפגעים. להלן התרחישים, בסדר סבירות יורד:
1. ייצוב המצב הביטחוני - ישראל מצליחה לשלוט באירועים שיתפתחו בירושלים במהלך החגים ולהכילם; מסכלת פיגועי טרור קשים במיוחד ביו"ש, שעלולים לחייב תגובה מסלימה, ומונעת מוקדי הצתה נוספים בעזה או בבתי הכלא.
2. הסלמה בזירה הפלסטינית ובישראל - אירוע טרור חמור מצית את הזירה וגורר תגובה ישראלית קשה, חמאס בעזה מצטרף למערכה, והאירועים מתפשטים לתוך תחומי הקו הירוק. איראן וחיזבאללה נמנעות מהסטת המיקוד לצפון ומניחות לזירה הפלסטינית לבעור.
3. התרחיש המסוכן, התקלחות בצפון - חיזבאללה, בעידוד איראן, הולך צעד אחד רחוק מדי ומבצע פיגוע חמור נוסף בתוך ישראל, בחו"ל או על גבולותיה, המחייב את ישראל להגיב בעוצמה.
4. עימות בכמה זירות - הזירה הפלסטינית מתלקחת והציר הרדיקלי, חיזבאללה ואיראן, מנצל את המשבר הפנימי בישראל ואת הקרע עם ארה"ב כדי לתקוף אותה באופן מדוד ומוגבל, מתוך מחשבה שיוכל להלך על הסף מתחת לרף המלחמה הכוללת.
5. מלחמה כוללת, "מקרה הכול" - למרות הסבירות הנמוכה (זוכרים את 1973?) ותקוות אויבנו שישראל תתמוטט מבפנים ואין צורך להסתכן בעימות עימה, הם יוזמים מלחמה כוללת בכל החזיתות.
בשורה התחתונה, ישראל ניצבת בפני שורת איומים כבדים מזירות שונות, וגם אם כל אחד מאויביה מעדיף להישאר מחוץ למלחמה, אם תפרוץ, לא ברור כלל כי כל הצדדים יוכלו לשלוט בהסלמה.
בנסיבות אלה, ישראל חייבת לשמור על רמת הרתעה ומוכנות גבוהות מול כלל הזירות, למקסם את הכשירות בתחומי המודיעין, חיל האוויר וכוחות היבשה המתמרנים, ולחדד את תוכניותיה האופרטיביות להתמודדות עם הסלמה רב־זירתית. המתחים בהקשרים אלה משמעותיים. פוטנציאל ההתלקחות ביו"ש ובזירה הפלסטינית בכלל, המועדת לפורענות מסיבותיה וגם בשל מדיניות הממשלה, מחייבת ריתוק כוחות בהיקפים הולכים וגדלים, על חשבון מוכנות וכשירות למלחמה מול חזבאללה בצפון, האיום החמור ביותר על גבולותינו.
המציאות הביטחונית המורכבת ואיומי ההסלמה בזירות השונות קשורים גם לסחרור החמור שאליו קלעה את ישראל המהפכה המשטרית. ערעור הלכידות הפנימית, משבר המילואים והפגיעה בכשירות צה"ל, התקפות הממשלה נגד ראשי מערכת הביטחון וכוחותיה, הקרע עם וושינגטון משענתנו האסטרטגית - כל אלו משדרים חולשה ופוגעים באופן חמור בהרתעה. לפיכך, הצעד המיידי והאפקטיבי ביותר לשיקום ההרתעה הוא גלגול לאחור וגניזה של ההפיכה המשטרית, המיותרת וההרסנית, והחזרה הדרגתית של הלכידות והכשירות הצבאית של כוחות צה"ל, ויפה שנה אחת קודם.