עצה ששווה 15 מיליון דולר: הכירו את האיש שהפך את נייקי לענקית

נייקי המריאה הודות לפילוסופיה הייחודית של המייסד פיל נייט: "אני לא יודע, אולי אלמד לאהוב את זה" • מהנעליים ועד שם החברה והלוגו - כמה מההחלטות החשובות ביותר בקריירה שלו היו אלה שהוא לא כל־כך התלהב מהן • מדד המותגים 2023

פיל נייט, מייסד נייקי / צילום: NIKE Inc
פיל נייט, מייסד נייקי / צילום: NIKE Inc

יש סצנה בסרט החדש "אייר" שצריכה להפוך לצפיית חובה לכל מנהל בכל תחום עבודה. זו שיחה בין פיל נייט וסוני וקארו, הדמויות שמגלמים בן אפלק ומט דיימון, ובסצנה הזאת מייסד שותף של נייקי נותן למומחה הכדורסל שלו תקציב להחתים טירון בשם מייקל ג'ורדן. לפני שהם מציעים לג'ורדן הסכם חסות על נעליים, נייט שואל את וקארו שאלה אחת אחרונה: מה שם הנעל?

לחצו כאן למתחם המלא של מדד המותגים של גלובס

"אייר ג'ורדן".

השתיקה מרחפת באוויר כמו ג'ורדן בדרכו אל הסל.

"מממ", אומרת הדמות של נייט, שלבוש בבגדי אייטיז איומים. "לא יודע".

"ברצינות?"

"אולי אני אלמד לאהוב את זה".

זו סצנה בדיונית, אבל היא מצליחה ללכוד אמת מסוימת על הפילוסופיה העסקית של פיל נייט בכמה שורות דיאלוג:

אני לא יודע. אולי אלמד לאהוב את זה.

בהתחלה הוא לא היה לגמרי בטוח לגבי השם נייקי. הוא גם לא כל־כך התלהב מהלוגו שמזוהה כיום עם החברה. הוא זרם עם הרעיונות האלה כי הוא הקשיב לאנשים שהיו סביבו.

זו נוסחה שניתן ליישם בכל חברה: העסיקו עובדים שטובים במה שהם עושים ותנו להם פשוט לעשות את זה.

המוכנות שלו להאציל סמכויות ולהישאר עם ראש פתוח לרעיונות שהוא בעצמו לא במיוחד התלהב מהם הייתה ההיבט החריג והכי רב ערך בסגנון הניהול של נייט בשנים שבהן נייקי המריאה כחברה.

כך הפך עיסוק צדדי, שהחל מהבגאז' של מכונית וליאנט ירוקה ישנה של נייט, הפך לחברת נעלי הספורט הגדולה ביותר בעולם. וזו הסיבה שיצא סרט הוליוודי גדול על עסקת נעליים שבה מנכ"ל חברת ההנעלה והכפופים הישירים שלו זוכים ליותר זמן מסך ממייקל ג'ורדן.

"אני לא יודע. אולי אני אלמד לאהוב את זה", לא נשמע כמו מוטו של חברה תאגידית. אבל התפיסה הזאת הייתה הכרחית להצלחה המוקדמת של נייקי.

העיקרון ה־11 הלא כתוב

לא רק נייקי. מתברר שרבים מהמוצרים הטובים והאהובים ביותר נולדו כתוצאה מכך שמנכ"לים התגברו על הספקות שלהם. לדוגמה, מקמאפין ביצה. כשמפעיל זיכיון מקומי בשם הרב פיטרסון הציג למייסד מקדונלד ריי קרוק את ההמצאה שלו, הוא אפילו לא היה מוכן לתאר אותה לפני הפגישה עם קרוק. "הוא לא רצה שאדחה את זה מראש, דבר שהייתי עלול לעשות, בגלל שזה היה רעיון מטורף - סנדוויץ' לארוחת בוקר", כתב קרוק בממואר שלו.

אבל לרוב, לאדוני היקום חסרה הסבלנות לתת למשהו אור ירוק ולקוות שילמדו לאהוב אותו. לרוב הם נוהגים הפוך: הם בטוחים יותר מדי באמונות שלהם. אם תסתכלו על המנכ"לים שהגדירו את הדור שלהם, מארק צוקרברג החליט לבנות מחדש חברה של טריליון דולר סביב החזון האישי שלו לגבי המטאוורס, בזמן שאלון מאסק עסוק בעיצוב מדיניות ובניית ערים על בסיס הגחמות האישיות שלו. יש סבירות גבוהה יותר שמאסק יזרוק את הטלפון שלו לים מאשר שיצייץ, "אני לא יודע. אולי אלמד לאהוב את זה".

הזן העכשווי של מנהלים מורמים מעם הוא אחת הסיבות לכך שכל־כך מרענן לפגוש ב"אייר" דמות העומדת מחוץ למשרד הפינתי שלה ולא בטוחה איך להתקדם.

יש בסרט הזה יותר סצנות בחדרי דירקטוריון מאשר במגרשי הכדורסל והתייחסויות חוזרות לרשימה מפורסמת של עשרה עקרונות מהשנים המעצבות של נייקי. אבל הסבר נוסף לעליית החברה הוא העיקרון ה־11 הלא רשמי. למעשה, כמה מההחלטות החשובות ביותר בקריירה של נייט היו אלה שהוא לא כל־כך התלהב מהן.

נייט סירב להגיב לטור הזה, אבל היו"ר לשעבר של החברה חושף הרבה על סגנון המנהיגות שלו בממואר שכתב, "Shoe Dog".

כשהיה צריך לוגו לחברה שלו ב־1971, העסיק נייט סטודנטית לעיצוב גרפי ששמה קרוליין דיווידסון. היא לקחה את ההנחיה שלו - "משהו שמעורר תחושה של תנועה" - וחזרה עם כמה סקיצות. אבל הוא לא היה בטוח על מה הוא מסתכל. "מכות ברק שמנות? סימני 'וי' עבים? משיכות מכחול הסובלות מהשמנת יתר?" כתב נייט בספרו. "העיצובים שלה בהחלט עוררו תנועה - תנועת ביטול". הוא שלח אותה לנסות שוב.

דמותו של פיל נייט בסרט ''אייר'', בגילומו של בן אפלק / צילום: Ana Carballosa/Prime
 דמותו של פיל נייט בסרט ''אייר'', בגילומו של בן אפלק / צילום: Ana Carballosa/Prime

בפעם הבאה שנכנסה למשרדים של נייקי, משיכות המכחול עם השמנת היתר הפכו לעיקול רזה יותר ואלגנטי יותר. שאר האנשים בחדר אהבו את הלוגו. נייט עדיין לא ממש התחבר אליו. כשרשם לדיווידסון צ'ק של 35 דולר על הסמל, עדיין היו לו ספקות.

"אני לא מת על זה. אולי אלמד לאהוב את זה".

לא עבר זמן רב והוא שוב הרוויח מהאדישות הבריאה שלו כשהגיע הזמן לבחור שם חדש לחברה. ההצעות המובילות היו פלקון, בנגל, קונדור וההצעה של נייט עצמו: Dimension Six. כשהתקרב תאריך היעד, זה היה השם החביב עליו. הוא ממש רצה לקרוא לחברה דיימנשן סיקס. ואז הופיע בפניו אחד העובדים עם שם המבוסס על שמה של "ניקה", אלת הניצחון במיתולוגיה היוונית.

נייט הסכים לזרום עם זה למרות ההסתייגויות שלו מלקרוא לחברה "נייקי".

"אולי נלמד לאהוב את זה", אמר לאחד מעמיתיו.

כשנייקי החתימה את מייקל ג'ורדן, כפי שמתואר ב"אייר", סרט ההופך משא־ומתן על חוזה למותח כמו שוד של קזינו, זה היה רגע מכריע מבחינת החברה. ב־1984, דיווחה נייקי על ההפסד הראשון שלה לרבעון, מה שאומר שהחברה נמצאה במרחק החלטה גרועה אחת מלחדול להתקיים. החלטה אחת מבריקה יכולה הייתה להפוך את גורלה.

ג'ורדן כבר היה מוכן לחתום עם אדידס כשביקר במשרדים של נייקי בחוסר רצון. סרטון עם השיר "ג'אמפ" של פוינטר סיסטרס שהוצג לו הסתיים בשתי מילים שישנו את ההיסטוריה של הכדורסל ושל העסקים: אייר ג'ורדן.

עצה ששווה 15 מיליון דולר

נייקי המריאה לאחר שהוציאה לשוק את הדגם הראשון של אייר ג'ורדן ב־1985. בשנה הבאה, נעלי הכדורסל של החברה נמכרו בפעם הראשונה במספרים גדולים יותר מנעלי הריצה שלה, והמכירות השנתיות חצו את קו המיליארד דולר. ג'ורדן אמר לחברים שישקלו לקנות מניות של נייקי, מה שהתברר כעצה פיננסית נבונה: השקעה של 10,000 דולר ביום שהנעל שלו יצאה לשוק הייתה שווה כמעט 15 מיליון דולר היום.

ג'ורדן אמר לחברים שישקלו לקנות מניות של נייקי / צילום: Reuters, Steve Marcus
 ג'ורדן אמר לחברים שישקלו לקנות מניות של נייקי / צילום: Reuters, Steve Marcus

כל סרט שמבוסס על סיפור אמיתי אינו לגמרי אמין. אבל החלק המרכזי בהצלחת נייקי, ש"אייר" תופס היטב, הוא האופן שבו נייט סמך על העובדים הכפופים לו, האופן שבו נתן למומחי השיווק ולסוני וקארו להוביל כשהם התעקשו שג'ורדן הוא סופרסטאר ששווה להמר עליו.

"הסרט הוא על איך הרגעים הקטנים האלה בזמן, שבסופו של דבר נראים כמו רגעים אדירים בדיעבד, היו רק תאונות מוצלחות, גורל והעובדה שכל האנשים הנכונים היו ברגע הנכון במקום הנכון", אמר אלכס קונברי, התסריטאי.

קונברי יודע על מה הוא מדבר. בחודשים הראשונים של המגפה הוא היה מתוסכל, תקוע בין פרויקטים וצופה של הסדרה הדוקומנטרית "הריקוד האחרון" על ג'ורדן. אבל בשונה משאר האנשים שצפו בסדרה, קונברי הקדיש אחר־כך שנה שלמה לכתיבה בסתר של הגרסה הראשונה של "אייר". "חשבתי שוב ושוב מיליון פעמים אם זה יעבוד", אמר קונברי. עד אז אף אחד מהתסריטים שכתב לא הפכו לסרטים. כעת השם שלו מופיע על לוחות מודעות ליד השם של אפלק.

עצם קיומו של הסרט, "אייר" מזכיר לנו שכל־כך הרבה דברים קטנים צריכים לקרות נכון כדי שכל פרויקט גדול יהיה הצלחה. וההחלטות הטובות ביותר הן אולי אלה שצריכות מרחב לגדול.

"החיים הם צמיחה. העסקים הם צמיחה", כתב נייט. "אתה צומח או שאתה מת".