אילוסטרציה: Shutterstock
הכותבים הם השותפים המייסדים במשרד עורכי הדין "הופמן & פרידנברג" המתמחה בענייני משפחה וירושה
עורך דין ישראלי שניהל קשר בן 13 שנים עם בן זוג קבוע שהתגורר בחו"ל והיה רשום כבעלים של הדירה שבה התגורר, עתר לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, בטענה כי מחצית מהדירה שייכת לו מכוח השקעותיו בדירה ועל רקע כוונת הצדדים ואופי הקשר הזוגי.
● "אירוע שחור משחור": חשד לתרמית ענק בחברת הנדל"ן רום כנרת
● הד"ר לפיזיקה שגרם לבכירי הפועלים לשעבר להסכים לשלם מיליונים
פסק הדין שניתן על־ידי השופטת ענת הלר־כריש דחה את הטענה שהצדדים היו ידועים בציבור, וקבע כי לא התקיים ביניהם משטר רכושי, אבל הגיע לתוצאה מפתיעה ביחס לזכויות הבעלות בדירה.
עובדות המקרה: שני גברים שניהלו את חייהם בנפרד ובמדינות שונות קיימו קשר זוגי שנמשך למעלה מעשור. התובע טען כי מדובר בקשר של בני זוג ידועים בציבור שאף תכננו להקים משפחה ולהביא יחד ילד לעולם, אך הנתבע טען לקשר חברי של בילויים משותפים בלבד.
בסמוך להיכרות הצדדים, הנתבע (שאינו מתגורר בישראל) רכש דירה בישראל שנרשמה בבעלותו היחידה, ובה מתגורר התובע עד היום. קרע במערכת היחסים הוביל את התובע לפנות לבית המשפט לענייני משפחה, שם טען כי הדירה היא נכס משותף, וכי חלקו בה עולה כדי שני שלישים, משום שהוא היה זה ששילם את ההחזרים החודשיים של הלוואת המשכנתה (בגובה שני שלישים ממחיר הדירה) - בעוד שהנתבע טען כי מדובר בתשלומי שכר דירה.
ההחלטה: בהיעדרם של מגורים משותפים ובאין משק בית משותף (התנאים הבסיסיים להכרה כ"ידועים בציבור"), נקבע כי הצדדים לא היו בני זוג, ומכך שגם לא היה צורך לקבוע מהו המשטר המשפטי באשר ליחסיהם הרכושיים.
אלא שביחס לדירה הוכרע כי בין הצדדים התגבשה הסכמה על בעלות משותפת, חרף רישומה של הדירה על שמו של הנתבע בלבד, וזאת משום שבית המשפט שוכנע כי התובע מימן חלק מרכישת הדירה באמצעות החזרי תשלום החזרי המשכנתה, אותם העביר מדי חודש לחשבון הבנק של הנתבע.
ללא הסכם שכירות
נוסף לכך, בין הצדדים לא נחתם הסכם שכירות שהיה יכול להגן על מעמדו של הנתבע כבעל הדירה, והתובע הוכיח כי לאורך השנים הוא נשא בתשלומי החזקה שחלים בדרך־כלל על בעל הנכס. באיזון שבין זכויותיו וחובותיו של כל צד, נקבע כי זכויותיו של התובע בדירה הן בשיעור של 25%.
המשמעות: פסק הדין מעניק זכויות בעלות במקרקעין למי שלא נרשם כבעל הדירה מלכתחילה, אף שדרישות חוק המקרקעין המקדשות את מעמדו של הרישום החוקי היו ידועות לו היטב, ואף שנקבע כי בינו ובין מי שהיה בעל הדירה לא התקיימה מערכת זוגית שמקימה חבות או אחריות רכושית כלשהי.
חרף כל זאת, בית המשפט מצא לקבוע כי הסכמת הצדדים הייתה לבעלות משותפת בדירה, וזאת על בסיס תשלומים שונים ששילם התובע מכיסו לאורך השנים בגין הדירה.
התוצאה מרחיקת לכת ומייצרת חשיפה רחבה נגד מי שרשומים כבעלי דירות ולא מסדירים את השימוש בהן באמצעות הסכמים בכתב. היעדרם של הסכמים כאלה עלול להוביל לכך שמגורים ותשלומים של חבר או מכר שמתחילים בהסכמה ורצון טוב, יהפכו בעתיד לזכויות בעלות.
תמ"ש (ת"א) 49284־10־21