Open Kitchen / צילום: Odprta Kuhna Slovenia
העסק: שוק האוכל Open Kitchen הוא אירוע שוקק שנחגג בכל יום שישי בלובליאנה, ומשתתפות בו מסעדות רבות מרחבי סלובניה, מרביתן מעוטרות כוכבי מישלן. "יש פה יותר מ־50 מסעדות שמציעות את מנות הדגל שלהן, ללא כפילות במנות", מספר המייסד, ליאור כוכבי, שעומד גם מאחורי חברה להפקת פסטיבלים ואירועים בתחומי הקולינריה וסוכנות למיתוג מסעדות ואירועים בתחום.
● הכירו את הישראלית ששחתה 36 ק"מ בין אירלנד לסקוטלנד, בלי לעצור
● מאתונה ועד קוסטה ריקה: הישראלים שחיים את החלום, וגם עושים מזה לא מעט כסף
הקהל: "בשוק מבקרים מקומיים, תיירים, אנשי עסקים ואפילו שרים בממשלה. בשעות הבוקר מגיעים בעיקר פנסיונרים ואמהות עם עגלות, בצהריים אנשים אוכלים שם בפגישות עבודה ובערב מתחילה החגיגה וכל העיר מתנקזת לכיוון השוק. בכל יום שישי אנחנו מאכילים 22 אלף איש".
השקעה: "בהתחלה השקענו 10,000 אירו ואת השאר מימנה הרשות המקומית. מהאירוע השני כבר היינו רווחיים. כל הכסף שנכנס מהשוק והאירועים הושקע מיד בפיתוח. לא נהנינו מהרווחים, רק השקענו בדבר עצמו, בעיקר במיתוג. חשוב לציין שלעולם לא לקחנו ספונסר כדי לא לפגוע בחוויה של המבקרים. ההכנסות שלנו עומדות על כמיליון אירו בשנה".
איך הכול התחיל: "הגעתי לסלובניה ב־2007, בעקבות אהבה למי שהיא היום גרושתי. הכרנו במהלך הטיול אחרי הצבא שלי בהודו, וחזרתי בעקבותיה לסלובניה. כאן נולדו לנו שני ילדים. מאז אני פה. את הרעיון להקים שוק אוכל קיבלתי, כמו כל יזם טוב, מההבנה שהמקומיים לא מבינים את הפוטנציאל שתחת ידיהם.
"התרשמתי מאוד מההיסטוריה הקולינרית, מהעובדה שאף שמדובר במדינה קטנה לכל מחוז יש קולינריה ייחודית. המטרה שלי הייתה לשים את סלובניה על מפת האוכל העולמית ולמתג אותה כיעד כזה באמצעות הקמת שוק אוכל".
מרעיון לביצוע: "את השוק הקמתי ב־2013 בתוך שלושה חודשים. מהרגע שהרעיון התגבש בראשי התחלתי לחשוב ולפעול כמו ישראלי. הדבר הראשון היה להבין מי הדמות שיש לה עניין לתמוך במיזם כזה. התשובה המתבקשת הייתה ראש העיר. הכנתי מצגת של כמה שקפים ופשוט נכנסתי לבניין העירייה. בכניסה למשרד שלו עצרו אותי ושאלו אם יש פגישה, עניתי שכמובן שכן, וכשהגעתי ללשכתו שאלתי את המזכירה אם אפשר שלוש דקות להראות לו משהו. הוא ראה את המצגת ונתן לי אור ירוק. בתמורה הוא ביקש שלא אגיע יותר למשרד שלו ורק אזמין אותו לאירוע הפתיחה. שלושה חודשים אחרי הוא קיבל הזמנה".
אתגרים: "למרות שקנאה קיימת בכל מקום בעולם, כאן היה קשה במיוחד למקומיים לקבל את העובדה שדווקא זר מצליח. אבל הצלחתי לסנן את רעשי הרקע ולהמשיך הלאה. נוסף על כך, יש הבדלים מנטליים בינינו לבינם. הסלובנים חושבים בשיטת 'המינימום של המקסימום, והמקסימום של המינימום' - זה אומר שהם מגיעים מהר מאוד לסיפוק ולא דוחפים קדימה מעבר. אנחנו הישראלים כל הזמן 'במקסימום של המקסימום'".
חוויות בדרך: "כמובן שהיה את ראש העיר שהאמין ברעיון, אבל אז היינו צריכים לשכנע מסעדות להשתתף, מה שבתחילת הדרך היה בלתי אפשרי כי אף אחד לא הכיר אותנו. אחרי כמה סירובים וטריקות טלפון, הבנו שצריך לשנות אסטרטגיה ולהציג את עצמנו כמשהו גדול וחשוב. וזה הצליח. הסלובנים בהתחלה לא הבינו על מה המהומה, אבל בהמשך הדרך, כשהשוק הצליח וזכה להיכנס לרשימת הבריטיש גרדיאן כאחד מעשרת השווקים הטובים בעולם, נפל להם האסימון. כל עיתון בעולם כתב עלינו, משכנו המון מבקרים ודרך זה יצרנו עוד מעגלים של פיתוח קולינרי והבאנו את מישלן לפה".
ישראל מול חו"ל: "חומרי הגלם יותר זולים כאן ב־40%, בטח ביחס לאיכות המעולה שלהם. מצד אחד סלובניה גובלת באיטליה אך מצד שני יש כאן תרבות של סורסינג מקומי, עד כמה שניתן, של חומרי גלם. התרבות כאן היא לגדל את האוכל ואת הירקות שלך בעצמך והרבה מסעדנים עושים זאת. אני ממלא בסופר עגלה לשבוע עד עשרה ימים ב־100 אירו, ומקבל עודף".
החלום הבא: "לפתוח מכללה או בית ספר לקולינריה וללמד את הדור הבא מסעדנות וקריאייטיביות. מלבד זאת, אני רוצה לקחת את הנכדים לטיול בשוק ולהתחיל לפתח את דור העתיד".