הלן מירן כגולדה מאיר. מתוך הסרט שביים גיא נתיב / צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג
אוקטובר מביא זיכרונות קשים. נכון, עברו 50 שנה מאז מלחמת יום כיפור, אך בכל שנה ושנה עולה כמעט באופן כפייתי אותה השאלה: איך עלינו לזכור את המלחמה ההיא? כיצד ניתן לתאר את הטראומה, את האנדרלמוסיה ואת אובדן העשתונות שחוותה החברה הישראלית בסתיו 1973? מי או מה אחראים לאירוע הטראומטי ביותר בתולדות המדינה?
ב"מלחמה ושלום" דן טולסטוי, בין היתר, בהיבריס ובאסון הגדול של נפוליאון: פלישתו ותבוסתו במרחבים העצומים של רוסיה ב-1812. טולסטוי שואל: האם הפלישה הייתה פרי רצונו של אדם גדול אחד או ש"מהלך המאורעות ההיסטוריים נועד מראש מלמעלה והוא תלוי בכל מעשי השרירות של האנשים המשתתפים במאורעות הללו, ושהשפעת נפוליאון על מאורעות האלה איננה אלא השפעה חיצונית ולמראית עין?". (כרך ב', עמוד 197).
● רעיון | קדוש מעונה או אביר: אופנהיימר מייצג את פניה הכפולות של אמריקה
● סרנדיפיטי |ליהנות מחוסר הוודאות: השיעור שלמדנו מסטיב ג'ובס ויאנוש קורצ'ק
● קניתי | ניסיתי לארגן יומולדת לילד. זה נגמר בבית חולים
דומה כי הדילמה רלוונטית גם לימינו: מי קובע את הזרימה ההיסטורית של האירועים - פעולת המנהיגים או הפעילות החידתית, השרירותית, הכאוטית, של ההמונים? טולסטוי מצדד באלטרנטיבה השנייה.
שתי יצירות ישראליות, שזכו לאחרונה לבולטות, מתייחסות לדילמה זו, אך הן פותרות אותה בצורה שונה: הסרט "גולדה", שביים גיא נתיב, והסדרה "האחת", שיצרו סימה קדמון ואמנון רבי וביימו וערכו יניב סגלוביץ' וגלעד טוקטלי.
העמדה האידיאולוגית בסרט היא בערך זו: היה הייתה תקופה אפלה בתולדות ישראל. אזהרות המרגל אשרף מרוואן, "הגרון העמוק" של ישראל בתוך הממשל המצרי, דיברו בפירוש על מלחמה קרבה, אך ישראל לא שעתה לאזהרה ולא יצאה למכת מנע גורלית. בעקבות כך היא נקלעה למצוקה קיומית והייתה קרובה לתבוסה צבאית,"לנפילת הבית השלישי".
מול המציאות הקשוחה של המלחמה, ממשיך וטוען הסרט, נחשפו הגנרלים במלוא חולשתם. הם נכנסו למעין הלם קרב, עוד בטרם החל הקרב האמיתי (ראו פניו הרועדות של משה דיין בטלוויזיה - כך בסרט וכך במציאות). אותה שעה קמה לה אישה זקנה ואמיצה בשם גולדה ועשתה מעשה: הנחישות והעוצמה שהפגינה מול קיסינג'ר וארה"ב יצרו חומת הגנה הכרחית שעטפה את ישראל בשעתה הקשה. בניגוד לחבורת הגברים הדיכאוניים שהקיפו אותה, האישה הזקנה הזאת - the old lady בפיו של סאדאת - מנעה בגופה אכול הסרטן את ההתמוטטות. לפנינו אפוא מלודרמה נוגעת ללב על מנהיגה ההולכת על פי תהום, ובכל זאת משנה את פני ההיסטוריה וגואלת את עמה.
גולדה של נתיב היא גיבורה, וכדי לא להעיב על הקונספציה, הבמאי ממאן באלגנטיות להתעכב על מה שקדם למלחמה: סירובה העיקש של גולדה לדון בהסכם ביניים עם מצרים שהציעו האו"ם ומתווכים אחרים. בהסכם זה דובר על נסיגה של 30 ק"מ מן התעלה, ואנו יודעים בדיעבד כי קבלת היוזמה הייתה יכולה למנוע את המלחמה.
גולדה בחרה לנהוג אחרת, ובצדקנות המפורסמת שלה לא החמיצה שום הזדמנות להתגונן מפני הסיכוי לשלום. האצבע המאשימה שלה הופנתה תמיד נגד הערבים: הם אינם רוצים בשלום. עלינו לעמוד על התעלה עד שיתרצו ויתחננו לשלום: "טוב שארם א־שייח' בלי שלום, מאשר שלום בלי שארם א־שייח'", גרס בזמנו דיין.
ב"האחת" הסיפור כבר אחר. ההיסטוריה מתוארת ככאוס אינסופי התפור מרצונות וכישלונות בלתי מפוענחים של יחידים וקבוצות. הסדרה לא מתעכבת על השאלה כיצד מדינאים וגנרלים כותבים את ההיסטוריה. היא מתמקדת בגיבורים הפוסט־טראומטיים של "המצב הישראלי" - אנשי טייסת הפנטומים 201 שעם מפקדיה נמנו דמויות כמו יפתח זמר, רון חולדאי ואיתן בן אליהו. ההיסטוריה המדממת נחשפת מנקודת מבטם של אנשי הטייסת, שבמבצע "דוגמן 5" בתחילת המלחמה בסוריה איבדה רבים מאנשיה (חלק נהרגו, חלק נפלו בשבי).
התבוננות זו אינה מתייחסת להיסטוריה כלוח שחמט שבו משחקים המדינאים בגורל בני אדם. המלחמה מצטיירת כאוסף מעשי ההרג, האיוולת וההיבריס של בני אדם. אוסף הטעויות הפטאליות של הטייסים, בני האלים, שנופלים ומתרסקים אל הארץ, מבלי שזכו לכל הכנה מנטלית. המלחמה היא בלגן אנושי נורא, המופעל באמצעות החלטותיהם הנכונות והמוטעות של יחידים בשדות הקרב. המלחמה היא אוסף החרטות והבושות ההדדיות בין חברים - שלא נפתרו עד עצם היום הזה. הייצוג אינו חורג מהסטריאוטיפ של "יורים ובוכים", אלא שהפעם מי שבוכה הוא האליטה הישראלית האולטימטיבית, הטייסים.