בשבוע שעבר יצאנו לעוטף עזה כדי להביא בשורה אופטימית במיוחד. ואז נשבר לנו הלב

זו הייתה אמורה להיות כתבת השער שלנו. ביום רביעי האחרון נסעתי עם דין שמואל אלמס, כתב הגיאופוליטיקה והאנרגיה של גלובס, לגבול רצועת עזה כדי לראות מקרוב את אחד הפרויקטים הגדולים שתוכננו במקום - הקמת פאנלים סולאריים לאורך 40 ק"מ, שיפיקו כ־10% מהחשמל של מדינת ישראל.

● המחלוקות נותרו בצד: אזרחי ישראל מאוחדים סביב המלחמה
● פרשנות | רטוריקה של ימי מלחמה: הערה בשבח האיפוק

זו הייתה אמורה להיות כתבת השער שלנו. פגשנו שם ראשי מועצות, פרויקטורים ומזכירי מושבים. פגשנו שם אנשים שבאמת ובתמים האמינו שהשטח שאנו מסתכלים עליו יהפוך בקרוב להיות העתיד של מדינת ישראל. כזה שגם יפיק אנרגיה מתחדשת, גם יעזור להגן על התושבים, וגם, אולי, יספק חשמל לתושבי רצועת עזה. לרגע אפשר היה לחשוב שחזון הנביאים מתגשם אל מול עינינו.

זו הייתה אמורה להיות כתבת השער שלנו. אחרי שדיברנו ביזנס, ניסיתי להבין עם המקומיים איך גרים במקום שכל כמה חודשים הופך לזירת קרב, איך מגדלים ילדים במקום כזה, איך לא מפחדים. הם הסבירו לי שהשקט הזה הוא גן עדן, הראו לי את החקלאים שקוטפים תפוחי אדמה, ניסו לשכנע אותי שהזירה העיקרית כבר הפכה להיות מרכז הארץ. והאמת, כמעט השתכנעתי. כמעט הצלחתי לראות את עצמי גר כאן עוד כמה שנים. כמעט נשביתי בידי השקט הזה.

זו הייתה אמורה להיות כתבת השער שלנו. אבל אז נפתחו שערי הגיהינום. השקט הפך לסערה, המחשבות על פאנלים סולאריים הפכו למכת חשמל מהדהדת וחזון הנביאים הפך לבשורות איוב בלתי נגמרות.

חץ שחור עמוק אל תוך הלב

בזמן שהתמונות הבלתי נתפסות רצו על המסך, נזכרתי באותם רגעים שהיינו שם, על הגבול. במקום ממנו יצאו בסוף השבוע חיות האדם. לא יכולתי שלא לדמיין אותם משקיפים עלינו באותו יום רביעי, בוחנים את השטח, יודעים בדיוק מה הולך לקרות כאן עוד כמה ימים. לא יכולתי שלא לדמיין איפה הייתי היום אם התזמון שלהם היה מעט שונה.

 כתבי גלובס לצד בעלי תפקידים בעוטף, קיבוץ סופה / צילום: דני קסטנבאום

ואחרי שהדמיון נגמר, נזכרתי באנשים שפגשתי, תושבי המקום. שלחתי להם הודעות, האמנתי באמת ובתמים שבתוך רגע אוכל להסיר לפחות אבן אחת מהלב הפצוע. אבל אחד מהם לא ענה. יום, יומיים. ניסיתי שוב. אין מענה. שאלתי מקומית אם היא יודעת משהו. "הוא נפצע בהיתקלות עם מחבלים, עדיין לא יודעת מה מצבו לגמרי". מעולם לא חשבתי שמשפט אחד יכול גם לשלוח חץ ללב וגם קצת לנחם, לתת תקווה.

נכון לסגירת הגיליון איני יודע מה מצבו, אך בינתיים קיבלתי עוד חץ. עמוק־עמוק בתוך הלב. ביום חמישי שעבר, לאחר שחזרנו, ביקשתי את תגובתה של תמר קדם סימן טוב, אחת המועמדות לראשות מועצת אשכול. בפייסבוק שלה מצאתי את המספר לצד כמה מילים מחבקות: "מקדמת טוב משותף. באומץ. זמינה תמיד". שלחתי הודעה, וקיבלתי הקלטה במילים עדינות: "שלום אלון, מוזמן לדבר איתי. אני אשמח לשמוע קצת יותר פרטים".

השיחה הזאת לא הספיקה לצאת לפועל, אבל ההקלטה הזאת הפכה לאנדרטה כשראיתי את התמונה של תמר, בעלה ושלושת ילדיהם שנרצחו. איזו משפחה יפה. איזה חיוך על הפנים של כולם. איזה רוך בעיניי הילדים. איזה אסון.

ננצח, אך לא נהיה אותו דבר

בימים האחרונים המוח שלי מתפוצץ. איך מאות חמאסניקים מתכננים פעולה כזו כל כך הרבה זמן וישראל לא יודעת דבר? איך כל כך הרבה מחבלים מצליחים להיכנס לשטחנו בלי כל הפרעה? איך הם מצליחים לחזור לרצועה בכזו קלות? איך לוקח שעות עד שמישהו מגיב? איך, למען ה', האירועים עוד מתגלגלים עד לזמן כתיבת שורות אלו?

אני מנסה להתעלם מהחדשות, מהסרטונים, מהתמונות. מנסה להתעלם מהפחד הזה שמקנן, מתחושת חוסר האונים המשתקת, מהמחשבה הסוררת שאומרת שאולי כבר אין על מי לסמוך. אבל הכול חודר אליי, שובה אותי, לא נותן מנוחה. המחשבה שברגעים אלה אחים שלנו יושבים שם בעזה ולא יודעים אם ואיך ומתי הם יצאו.

אני מאמין בכל ליבי שהטוב ינצח, שהעם היושב בציון יצליח להרים ראש, שסיפורי הגבורה שהיו פה ילוו אותנו עוד שנים רבות. אבל הניצחון הזה הולך לשנות את המזרח התיכון, את המדינה היפה שלנו, את כל אחד ואחת מאיתנו. חבל הארץ היפה הזה שביקרנו בו ביום רביעי שעבר עוד ימשיך לתת תפוחי אדמה, אולי בעתיד המאוד רחוק גם נחזור לדבר על פרויקטים גדולים, אבל נחזור לשם אחרים. כואבים יותר, מפוקחים יותר, מפוחדים יותר. וכן, גם חזקים יותר. אין לי ספק.