פיצלנו כוחות והסתערנו על המכולת. החיילים שלנו צריכים קורנפלקס

רות עפרוני היא סופרת, עורכת תוכן ראשית בחברת הפקה ומאותגרת רכישות

הטור הזה כבר היה כתוב על חנות קנביס מצוחצחת, ריחנית ומנומסת שיושבת בול באמצע שמורת טבע אינדיאנית במישיגן, ארה"ב. זה היה טור על חופשה משפחתית וירוק בכל גוון אפשרי. אבל אז הקצנו מהסאטלה לתוך טריפ רע ואמיתי מאוד של המלחמה הנוכחית. אז אני צריכה לכתוב טור חדש (באמת תודה חמאס) ושומרת את הישן ליום אחר, טוב יותר, שעוד יגיע.

● המחלוקות נותרו בצד: אזרחי ישראל מאוחדים סביב המלחמה
● קניתי | בחנות טלפונים במאה שערים מצאנו רגל קרושה ומעט תקווה 

בבוקר השלישי של המלחמה, אחרי שעה וחצי בממ"ד ברחובות נרגעו האזעקות. חזיתי חזייה, שמתי קליפס בשיער, ניתקתי שתיים מבנותיי מחדשות הטיקטוק (קיילי ג'אנר פרסמה סטורי תומך ישראל!) והלכנו למכולת של קובי מעבר לפינה. חישבנו מראש את נקודת האל־חזור של אמצע הדרך - אם האזעקה תישמע לפניה עוד נספיק לחזור הביתה. ואם אחריה נרוץ דוך לקובי.

המדפים של קובי היו חצי ריקים. איש אחד נכנס אחרינו והופתע שפתוח. "אני תמיד פתוח", קובי אמר. "אתה היחיד. זה כמו יום כיפור ברחוב. הכול ריק", האיש אמר. אחר כך פיצלנו את הכוח והסתערנו פנימה. עלמה אמרה שבטוח חיילים צריכים קורנפלקס ובחרה את מארז האוסף המגונדר שעולה כמו אפוד קרמי.

"צריך גם חלב עמיד", היא פסקה כגנרל והוסיפה חבילת טמפונים רגולר ותחבושות היגייניות ללוחמות. הגר הלכה על הבייסיק עם שימורי טונה ותירס והוסיפה מיקס חטיפי שוקולד "שאפשר יהיה לחלק בלי הידיים". אחר כך לקחה צעד אחורה ממני ושאלה אם כדאי לקנות מברשות שיניים לחיילים ואם כבר להם, אז אולי גם לי. "יש לי ריח רע מהפה?!" שאלתי. הגר חייכה שכן. מאוד. "זה בגלל ששכחתי לאכול או לשתות היום", הצטדקתי, "ועם כל האדרנלין שמייבש את הרוק... נשבעת שצחצחתי!".

בבית הוספנו מצעים, מגבות, בישלנו פסטה ברוטב עגבניות, צלינו מגש תפוחי אדמה והכנו סנדוויצ'ים של חביתה בלחם בריוש (לחם רגיל לא היה). ארזנו גם כלים חד"פ, כמה קרטונים ריקים ויצאנו לתחנת החלוקה הראשונה במזרח רחובות. בדרך עברנו ליד בית הקברות וראינו מלא מכוניות חונות על המדרכות ובתוך השדות. הגר שאלה אם זו הלוויה ואמרתי שאני חושבת שאלה מכוניות של מילואימניקים שהשאירו אותן בנקודת ההסעה שבטח הייתה פה.

את תחנת האיסוף של האוכל והציוד אפשר היה לזהות מרחוק. טור ארוך של מכוניות השתרך ברחוב, מתוכן זינקו נשים וגברים עם ארגזים ותבשילים. באחת החניות נפתח שולחן גדול ומאולתר וצוות של נערות מיין את התרומות בידיים זריזות ועיניים נוצצות. איש צעיר שארגן את הבאים וההולכים הודה לכולם שוב ושוב בקול סדוק והניח את הידיים על הלב.

התחנה השנייה הייתה דירה צנועה בשכונה שלנו. ילד קופצני ליווה אותנו במדרגות לקומה השנייה והציע לעזור בסחיבת החטיפים. בתוך הדירה האפלולית הוא רקד בין חבילות הציוד שכמעט חסמו את המסדרון וליטף אותן בחיבה.

בערב נסענו לגבעת ברנר לעוד התארגנות לקראת ארוחת ערב חמה לחיילים. מחסום משטרתי הוקם בכביש 40 לכיוון דרום ועיכב את התנועה. אף אחד לא העז לצפור. כל שערי הקיבוץ היו נעולים מלבד השער הראשי, שמאבטחים חמושים עמדו לצידו ובדקו את זהות הנכנסים. פלטות של ירקות, תבניות אלומיניום מזיעות מאדים, מארזים של יוגורטים - הכול נערם על השולחן בתנועות רחבות, נדיבות. אנשים הניחו את החבילות שהביאו עם שמץ גאווה, כאילו זה חג ביכורים. "הכנתם אוכל לגדוד!", אחת המארגנות צחקה בקול.

בדרך חזרה חלפנו על פני מכונית שנעצרה בכניסה לבית פרטי. איש צעיר חובש כיפה יצא ממנה בפנים רציניות ועצובות. גבר מבוגר יותר יצא מרכב נוסף שבדיוק חנה ליד הבית וחיבק אותו חיבוק ארוך. הבחור הצעיר התייפח בזרועותיו. הבנות הסתכלו עלי ושתקו.

כשחזרנו הביתה שתיהן והאח הצעיר שלהן, סחבו כל אחד את המזרון מהחדר שלו לחדר של אחיהם הבכור והודיעו שהם ישנים שם ביחד עד שהוא חוזר מהמילואים. "קיילי ג'אנר הספיקה להוריד את הפוסט שלה. אבל אמא שלה השאירה!", הם עדכנו בחדשות היום המסעירות.

מחר אלך שוב למכולת של קובי להצטייד במצרכים נוגדי מלחמה. ומחרתיים שוב. עד שתיגמר המלחמה או עד שייגמרו לו המוצרים. מה שיבוא קודם.