הפרקליטות הורתה למשרד הרווחה לבצע "תסקיר" למחבלים קטינים?

נכון - ההצהרה נכונה ומדויקת
נכון ברובו - ההצהרה נכונה ברובה, אך יש בה מרכיב שאינו נכון או אינו מדויק
חצי נכון - חלק מההצהרה נכון וחלקה שגוי, או שהיא אינה כוללת פרטים מהותיים שעשויים לשנות את משמעותה
לא נכון ברובו - חלק קטן מההצהרה נכון ורובה שגוי, או שהיא מחסירה פרטים יסודיים באופן היוצר הטעיה מהותית לגבי משמעותה
לא נכון - ההצהרה כלל אינה נכונה
מטעה - ההצהרה יוצרת מצג שווא או רושם שגוי, אף שהיא מתבססת על עובדות נכונות
כן, אבל - עובדה נכונה בפני עצמה, אך עובדות שלא צוינו עשויות להעמידה באור אחר. מומלץ לבחון את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר
לא מבוסס - לא קיימים נתונים עליהם ניתן לבצע קביעה פוזיטיבית לגבי נכונות הטענה, ואלה גם לא נאספים
ללא ציון - המצב העובדתי מורכב מכדי לתת לאמירה ציון מובהק. הסיבות האפשריות לכך יכולות להיות: התבטאות שאינה מובהקת מספיק וניתן לפרש אותה במספר צורות, מחלוקת בין מומחים, מתודולוגיות שונות שלא ניתן להכריע ביניהן ועוד

שם: יעקב מרגי
מפלגה: ש"ס
מקום פרסום: טוויטר
ציטוט: "הפרקליטות [החליטה] להטיל על משרד הרווחה לבצע תסקיר מבחן למחבלים קטינים"
תאריך: 12.10
ציון: מטעה

שר הרווחה יעקב מרגי פרסם בטוויטר את הציוץ הבא: "נדהמתי לשמוע על החלטת הפרקליטות להטיל על משרד הרווחה לבצע תסקיר מבחן למחבלים קטינים חיות אדם שנעצרו לאחר שנכנסו לישראל בעיצומו של החג, טבחו באכזריות ולקחו בשבי ילדים תמימים על לא עוול בכפם". ומיד מרגי הוסיף: "הנחיתי את הגורמים במשרדי לא לשתף פעולה עם הנחיה זו בשום פנים ואופן!". מרגי סיכם: "לא מגיע לחיות האדם האלה שום שירות סוציאלי ממדינת ישראל. הם צריכים להירקב בכלא עד סוף חייהם".

כעבור 40 דקות, החשבון הרשמי של פרקליטות המדינה הגיב לציוץ של מרגי בלשון הבאה: "הודעתו של שר הרווחה, יעקב מרגי, כאילו הפרקליטות החליטה להטיל על משרד הרווחה לבצע תסקיר מבחן למחבלים קטינים, היא חסרת כל שחר. הפרקליטות מעולם לא הוציאה הנחיה שכזו, וצר לנו שהשר מרגי לא טרח לבדוק את הדברים בטרם הוציא את הודעתו השגויה". בדקנו האם אכן יצאה הנחיה כזאת.

העניין סביב הנושא התעורר בעקבות פרסום של ישי אלמקייס במקור ראשון, בו הוא חשף כי עובדי רווחה מדרום הארץ ייאלצו להגיש תסקיר (חוות דעת לגבי הנסיבות האישיות של החשוד) בעניינם של שני מחבלי חמאס קטינים שנתפסו לאחר שהשתתפו במתקפת הטרור ומעשי הרצח ביישובי הנגב המערבי.

ראשית, יש להבין את מעמדם המשפטי של מחבלים כמו אלה שביצעו את מעשי הטרור בדרום. ד״ר הילי מודריק-אבן חן, מומחית למשפט בין לאומי אוניברסיטת אריאל וראש מרכז מחקר ולמידה של פשעי השמדת עם באוניברסיטת אריאל, הסבירה לנו שהמחבלים מחולקים לשתי קטגוריות: חלק מהמחבלים מוגדרים כ"לוחמים בלתי חוקיים" וחלק אחר עומד לדין בהליך פלילי רגיל. נסביר קודם את מעמד ה"לוחמים הבלתי חוקיים".

בעבר, כאשר לא היו ראיות מספיקות נגד מחבלים, מדינת ישראל נהגה להחזיק אותם במעצר מנהלי - מעצר שמתבצע ללא כתב אישום וללא משפט מטעמי "ביטחון המדינה או ביטחון הציבור" (על פי חוק סמכויות שעת-חירום (מעצרים)). ואולם, ייתכנו מצבים שבהם למדינת ישראל יהיה אינטרס להחזיק במעצר אנשים שמשתייכים לארגונים עוינים גם כאשר מאותם אנשים עצמם לא משתקפת סכנה לביטחון המדינה. כך, למשל, כאשר מטרת המעצר היא שאותו אדם ישמש כ"קלף מיקוח" במשא ומתן לשחרורם של שבויים או נעדרים מקרב כוחות הביטחון.

הפרקטיקה הזו נדונה בבית המשפט העליון (דנ"פ 7048/97) שבשנת 2000 פסק שהיא פסולה - ושאין סמכות להחזיק במעצר מינהלי אדם שלא נשקפת ממנו סכנה לביטחון המדינה. בתגובה לעתירה, בשנת 2002 התקבל בכנסת חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים שיצר את ההגדרה "לוחם בלתי חוקי" עבור "אדם שנטל חלק בפעולות איבה נגד מדינת ישראל, בין במישרין ובין בעקיפין, או נמנה עם כוח המבצע פעולות איבה נגד מדינת ישראל". אף שהחוק נולד על רקע הרצון לאפשר החזקתם של עצורים כקלפי מיקוח, החוק למעשה עדיין אינו מאפשר זאת, אך הוא כן מקנה למדינה סמכות לכלוא גורמי חוץ המשתייכים לארגון טרור או נוטלים חלק בפעולות איבה נגד ביטחון המדינה, והוא נועד למנוע את חזרתם של גורמים אלה למעגל הלחימה נגד ישראל. חוקתיות החוק אף נידונה בבית המשפט העליון (ע"פ 6659/06) - וזה פסק כי הוא אכן חוקתי.

השימוש בפעולות אכיפה על פי ההגדרה של "לוחמים בלתי חוקיים" נעשה כאשר אין די ראיות נגד אדם להעמידו לדין פלילי על מעשי העבר, אך יש ראיות מודיעיניות על כוונותיו העתידיות. אז אפשר לכלוא את אותו אדם למטרת מניעה, באמצעות צו כליאה שמוציא הרמטכ"ל אשר כולל מרכיבים מסוימים ומאושר על ידי בית המשפט המחוזי). המעצר הוא מניעתי, ויש להמשיך ולהאריכו כל שישה חודשים על בסיס ראיות המעידות על מסוכנותו של האדם, אך אם אמנם ניתן להאריך את המעצר, התוצאה הסופית המעשית היא שהאדם כלוא מבלי שנוהל נגדו הליך פלילי שלם.

אז מדוע בכל זאת בגינם של חלק מהמחבלים ננקט הליך פלילי? ד"ר מודריק-אבן חן מסבירה ש"יש כאן שני שיקולים: השיקול הראשון הוא ראייתי - ייתכן שאין מספיק מידע מודיעיני שיגבש תשתית ראייתית להגדרת אותו מחבל כלוחם בלתי חוקי; השיקול השני הוא שההליך הפלילי מאפשר לרשויות האכיפה להגיע לתוצאה יותר חמורה מבחינת הצעדים שהמדינה תנקוט נגד מחבלים, למשל, לגזור עליהם עונש מאסר חמור בהתאם לעבירות שבהן יואשמו במסגרת הדין הפלילי". כלומר, בניגוד למה שאולי משתמע מדבריו של מרגי, רשויות האכיפה עשויות לבחור להעמיד לדין פלילי דווקא כדי להחמיר עם המחבלים - ולא כדי להקל איתם. אומנם הליך האכיפה בעניינם הופך להיות מורכב יותר, אולם זה גם מאפשר להעמיד אותם לדין בגין עבירות שונות בספר החוקים - וכך להשית עליהם עונש חמור.

אבל כאמור, כדי להשית עונשים חמורים יותר, האכיפה צריכה לעמוד בחובות מחמירים יותר. וכאן אנחנו מגיעים לעיסוק של עובדי הרווחה בעריכת תסקיר בענייני המחבלים הקטינים. נצ"מ (בדימוס) ד"ר סוזי בן ברוך, ששימשה כראש מחלקת הנוער הארצית במשטרת ישראל, הסבירה לנו ש"בישראל קיימים חוקים שעוסקים במעמד הנוער , ואלה מבוססים על אמנת זכויות הילד אותה אישררה מדינת ישראל בשנת 1991".

הגשת התסקיר שהזכיר מרגי היא אחת החובות שנובעות מההליך הפלילי בעניינם של קטינים. אלא שבניגוד לדברי מרגי, בן ברוך מציינת ש"זו חובה מתוקף חוק - לא מדובר כאן ביוזמה של מי מגורמי אכיפת החוק". כך, למשל, סעיף 10ז לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) קובע כי על בית המשפט להורות על הגשת תסקיר מעצר כאשר מוגשת בקשה למעצרו של קטין שהוגש נגדו כתב אישום, או לאפשר לקצין המבחן להשמיע לפני בית המשפט את עמדתו בעניין המעצר. לכן, ספק אם יש גם משמעות מעשית לטענה של השר מרגי כי הוא הנחה את גורמי משרדו שלא לשתף פעולה עם עריכת התסקיר: "היות שכאמור, עריכת התסקיר מתחייבת מכוח חוק, הנחיה של שר לא יכולה לסתור את זה", אומרת בן ברוך.

אבל מהו בכלל תסקיר? בן ברוך מציינת ש"לגבי קטינים ככלל - יש שני סוגי תסקירים. הראשון הוא תסקיר מעצר שמוגש על ידי קצין מבחן לנוער שהוא הגורם מטעם משרד הרווחה בנושא מעצרי קטינים. תסקיר זה כולל את נסיבותיו האישיות של הנאשם, משמעות המעצר, החלופות למעצר או לשחרור, או המלצה בדבר תנאים מיוחדים לשחרור בערובה והפיקוח עליהם. הסוג השני הוא תסקיר מבחן לפני גזר דין. הוא כולל תיאור מצבו הכלכלי, המשפחתי, מודעותו לעבירה שביצע, חרטה על מעשיו וגם המלצת קצין המבחן לגבי העונש שמגלם את סיכויי שיקומו של הנאשם. זו יכולה להילקח בחשבון על ידי בית המשפט בהכרעתו". לפי בן ברוך, הכנת התסקיר מחייבת מפגש של קצין המבחן עם הקטין.

בן ברוך גם מוסיפה ש"בשלב המעצר, היוזמה לעריכת תסקיר לא מגיעה מגורמי האכיפה - לא מהפרקליטות ולא מהמשטרה. קיימת חובה בחוק לקציני המבחן להגיש תסקיר גזר דין לבית המשפט. היו מקרים שקטין המשיך לשבת במעצר עד שהגיע התסקיר. לכן, במקרה הספציפי שעלה לדיון, יש צדק בטענת הפרקליטות כי הפנייה לעריכת התסקיר לא באה ממנה".

אך גם אם בן ברוך מציינת שאין בסיס להפניית הטענות הללו לגורמי אכיפת החוק, היא מציינת שמפגש כזה בימים אלה עלול לסכן את קצין המבחן (המצב הביטחוני בדרום), מה גם שניסיון העבר מלמד שקציני מבחן נעזרו באנשי קשר בעזה להשלמת הנתונים המתבקשים בתסקיר (אם היו כאלה) ועליהם נהגו להוסיף מטעמם השלמה קצרה מהתרשמותם מהמפגש עם הקטין. המלצת קצין המבחן בנסיבות אלה איננה מחייבת הקלה בעונשו, ולרוב זה אכן לא המצב.

בן ברוך מסכימה עם ההיגיון שיש במניעת מפגש של עובדי הרווחה עם המחבלים: "אף שעריכת התסקיר דורשת ריאיון קצר עם החשוד, לדעתי, בנסיבות הללו, הרעיון של שר הרווחה לצמצם את המפגש בין גורמי הרווחה למחבלים הוא מוצדק לא מהסיבה המוצגת כאן אלא בשל סכנה לשלומו של קצין המבחן בנסיבות העכשוויות בדרום" . בן ברוך מדגישה ש"המפגש בין הקטינים האלה לרווחה יכול להיעשות שלא על ידי מפגש פיזי אלא על ידי חלופות שמתאפשרות באמצעות העזרים הטכנולוגיים הקיימים: כיום, ניתן לערוך את הריאיון כ'שיחה מרחוק' באמצעות עזרים טכנולוגיים כמו שיחת זום או טלוויזיה במעגל סגור. מניסיון העבר, אפשר לקדם מהלך כזה בשיתוף משרד המשפטים - והיות שנראה שזה הולם את דרישת החוק בנסיבות הללו, נראה כי אין מניעה שמשרד המשפטים יאשר זאת".

לסיכום, עריכת התסקיר למחבלים הקטינים שהשתתפו במעשי הטרור בדרום אינה יוזמה של גורמי אכיפת החוק, אלא מדובר בחובה שקבועה בחוק. יתרה מזו, החובה לערוך תסקיר עשויה לנבוע דווקא מהרצון של גורמי אכיפת החוק להחמיר עם המחבלים - ולא להקל איתם. כמו כן, ספק אם יש השלכה מעשית לאמירה של שר הרווחה בדבר "הנחיה" לגורמי המשרד שלא לשתף פעולה עם עריכת התסקיר. לכן דבריו של מרגי מטעים.