פוסטרים עם תמונות השבויים הישראלים בהולנד / צילום: באדיבות ניצן מינץ
האירועים המדממים שהתרחשו ביישובים שבעוטף עזה תפסו את האמנים הישראלים ניצן מינץ ודדה בנדאיד באמצע הלילה, בניו יורק, אליה הגיעו כאורחי תכנית רזידנסי (שהות אמנים) יוקרתית. בנדאיד, 36, הוא שותף לאמנות של מינץ, 33, וגם בן זוגה, וביחד הם נחשבים מאמני הרחוב הישראלים הידועים ביותר בעולם, שיצירותיהם בעלות האופי החברתי־פוליטי מוצגות בגלריות ובמוזיאונים נחשבים ובולטים.
בראיון שהתפרסם השבוע ב"הניו יורק טיימס" תיארה מינץ את תחושותיה כשהידיעות על החטופים החלו להגיע אליהם: "הרגשנו חסרי תועלת ואומללים לחלוטין להיות כל כך רחוקים מהמדינה שלנו. לא יכולנו לשאת את זה לרגע אחד יותר, ולכן שאלנו אחד את השני: 'איך נוכל להשתמש בכישרון שלנו כאמני רחוב כדי לעורר את סוגיית החזרת האנשים המסכנים האלה הביתה?'".
ליצור הזדהות בשפה חזותית מוכרת
כמי שפועלים במרחב הציבורי, מינץ ובנדאיד מיומנים באמנות גרילה המפעילה את הסביבה, ולא פעם רתמו את האמנות שלהם לאקטיביזם חברתי. תחילה הם שקלו להדפיס את תמונות השבויים על קרטוני החלב, אבל מהר מאוד הם ירדו מהרעיון כי הם הבינו שזו אופרציה ארוכה ויקרה.
״רציתי ליצור משהו מהיר וזול, עם מסר ברור ואפקטיבי", מסבירה מינץ בשיחת טלפון מניו יורק. בתזמון מושלם, פנתה אליהם טל הובר, מעצבת ובעלי חברת המיתוג הישראלית "ג'ירף", שהציעה להם לעבוד יחד, ויחדיו הם הגו קמפיין ויראלי, לו נתנו את הכותרת Kidnapped: הפקת פוסטרים עליהם מתנוססות תמונות השבויים ופיזורם במקומות ציבוריים בניו יורק ובעולם.
מינץ ובנדאיד עיצבו פוסטרים ב־12 שפות, אותם ניתן להדפיס במדפסת. הם עוצבו בפורמט המזכיר מודעות של ילדים חטופים בארצות הברית ובמקומות רבים בעולם: תמונה גדולה של השבוי או השבויה, מלווה בטקסט קצר אודותיהם באנגלית.
טל הובר, שותפתם של מינץ ובנדאיד, אמרה בראיון עמה למגזין "פרוטפוליו": ״המטרה היא לייצר הזדהות בשפה החזותית המוכרת, ולקבל תשומת לב מהעוברים ושבים שבשנייה הראשונה אינם יודעים במי מדובר״.
היא הדגישה כי היה חשוב להם גם להגן על כבודם ורגשותיהם של אלה שנפגעו ישירות: ״אני נמצאת בקשר ישיר עם נציג משפחות החטופים וכל פוסטר עובר אישור של המשפחה להשתתף בקמפיין״.
חמ"לים ואלפי מתנדבים ברחבי העולם
תחילתו של הקמפיין בשבוע שעבר לא הייתה קלה. מינץ ובנדאיד התרוצצו ברחבי מנהטן עם אלפיים הפוסטרים הראשונים שהפיקו, תוך כדי שניסו לשכנע אנשים לעזור להם לתלות אותם, אך הם נתקלו באזרחים אדישים.
״זה שיקף בעיני את הלבד של מדינת ישראל, שאין לנו אף אחד ושאנחנו צריכים לסמוך רק על עצמנו"
כששבו הביתה בלילה, הם פרסמו ברשתות החברתיות שלהם פוסטים בהם הזמינו אנשים להדפיס את הפוסטרים ולהדביק אותם. "הלכנו לישון מאוד מיואשים״, היא אומרת.
בפוסטים אלו הם סיפקו "הוראות הפעלה": ״כנסו ללינק> קראו הנחיות> הדפיסו במדפסת לא חשוב איזו ובאיזה צבע> קחו מסקנטייפ> צאו לרחוב> הדביקו בכל מקום. אל תיכנסו לריבים עם זרים. אל תתווכחו עם אנשים. עשו זאת ביעילות, זריזות וכמות. יום אחרי יום״.
בבוקר חיכתה להם הפתעה: האתר עם קבצי הפוסטרים המוכנים להורדה קרס בעקבות 20 אלף פניות.
השעות הבאות הוקדשו לתפעולו מחדש של הממשק, בעזרת צוות המשרד של טל הובר. הפוסטרים החלו לצוץ במקומות רבים ניו יורק.
אנשים הצטלמו איתם והעלו את התמונות לרשתות החברתיות.
תוך זמן קצר מיזם הפוסטרים הפך לבינלאומי, כשבעזרת מתנדבים, הוא התפשט מניו יורק לרחבי העולם, בין השאר אמסטרדם, לונדון, פריז, טורונטו, סידני, בואנוס איירס, בנקוק, ליסבון ומדריד, כשבכל אחת מהערים פועלים חמ"לים עם מתנדבים. הגדול שבהם בברלין ומונה כאלף מתנדבים.
עד מהרה גם סלבריטאים הפיצו את הפוסטרים ברשתות החברתיות, ביניהם גל גדות, איימי שומר, גווינת' פלטרו וג'ק בלאק.
הפוסטרים צצו לצד אריק אדמס, ראש עיריית ניו יורק, פרנק וואלטר שטיינמאייר, נשיא גרמניה ואף באו״ם. אל אלה הצטרפו גם ראיונות ומאמרים בכלי תקשורת מובילים, אחד מהם הוא "הניו יורק טיימס" כאמור.
״אין לנו דקה לנשום, אך זה עדיין לא מספיק״ אומרת ניצן. ״כל עוד זה בכותרות, אז הפוליטיקאים זזים״.
הפוסטרים נתלשים על ידי תומכי חמאס
במקומות מסוימים ברחבי העולם תומכי חמאס השחיתו ותלשו את הפוסטרים, לפעמים זמן קצר אחרי שניתלו. זה לא מרגש את מינץ.
"על כל פוסטר שהם יתלשו אנחנו נתלה עשרת אלפים פוסטרים. מה גם שאנחנו אמני רחוב, כך שלאמנות שלנו אין תוחלת חיים ארוכה", הסבירה בראיון ל"הניו יורק טיימס".
והיא מוסיפה: ״בסופו של דבר זו הסברה גרועה בשבילם, זה מוציא אותם הכי רע".
כשהיא נשאלת לפשר הצלחתו של הקמפיין שלהם, היא עונה ללא היסוס: ״העם היהודי יודע להיות מדהים כשרוצים להרע לו.
הכל בזכות ישראלים שגרים בחו״ל ומחפשים תכנית פעולה. כל מי שמרגיש נורא ומיואש, הקריאה שלנו באה לו בדיוק בזמן הנכון״.