המהנדסת מצוות הפיתוח של כיפת ברזל מסבירה - למה צריך לשמוח כששומעים "בום" גדול

הילה חדד־חמלניק, מהנדסת חלל ואווירונאוטיקה ושותפה בפיתוח של כיפת ברזל, סבורה שהמהפך שעבר מערך ההגנה האווירית של ישראל לפני כעשור הוביל לתחושת שאננות בקרב מקבלי ההחלטות • "כיפת ברזל היא אליה וקוץ בה. בסוף, קו ההגנה ייפרץ" • בשיחה עם גלובס היא מתייחסת לחסרונות של המערכת ואומרת: "התמכרנו לכיפת ברזל"

הילה חדד חמלניק / צילום: רמי זרנגר
הילה חדד חמלניק / צילום: רמי זרנגר

למעלה מעשור חלף מאז ההצלחה המבצעית הראשונה של כיפת ברזל, שהפכה מאז לקו ההגנה המרכזי של מדינת ישראל אל מול איום הרקטות מרצועת עזה. אחוזי ההצלחה הגבוהים ומרשימים בהפלת רקטות זינקו מ־75% במבצע "עמוד ענן" (2012) ליותר מ־90% במבצעים הקודמים מול חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני (גא"פ). אלא שנדמה שבשנים האחרונות הכלי המהפכני בהגנה על ישראל יצר תחושת שאננות בקרב ישראלים רבים, ואיפשר למקבלי ההחלטות לדורותיהם "לחיות בשלום" לצד ארגוני הטרור שמעבר לגבול.

דעה | המומחה שמציג: התוכנית שתמנע מצה״ל הסתבכות בבוץ העזתי 
דעה | החוקר שמסביר: כך הצליח חמאס להונות את ישראל, ואלה הלקחים שכדאי ללמוד 

"התמכרנו לא רק לכיפת ברזל, אלא לכל מדיניות ההגנה - ממש כמו כשמקימים גדר עם מצלמות וטכנולוגיה עילית", אומרת בשיחה עם גלובס הילה חדד־חמלניק, שהייתה שותפה בכירה בפיתוח המערכת. "כיפת ברזל אמנם מאפשרת למקבלי ההחלטות אורך נשימה, כך שהם לא 'נגררים' להגיב בפזיזות אלא לקבל החלטות שקולות, אבל אם יש להם יותר מידי אורך נשימה - זה מוביל להססנות".

הילה חדד־חמלניק

אישי: ילידת 1984. נשואה ללירון ואמא לשלושה ילדים. מתגוררת ביישוב כרמית שבצפון הנגב

מקצועי: בעלת תואר ראשון בהנדסת חלל ואווירונאוטיקה מהטכניון, תואר שני במנהל עסקים מאונ' תל אביב ותואר שני נוסף במדיניות ציבורית וממשל מהאונ' העברית. שימשה כחברה בצוות הפיתוח של מערכות כיפת ברזל וחץ 3. בהמשך, שימשה כמנכ"לית משרד החדשנות, המדע והטכנולוגיה. כיום מכהנת כיו"ר חברת דוטס, העוסקת בטכנולוגיה חקלאית

לדבריה, לפני פיתוח המערכת, הציבור ומקבלי ההחלטות גילו אפס סובלנות לפגיעה בנפש. "במלחמת לבנון השנייה (2006) למשל, נהרגו שמונה אזרחים מפגיעה ישירה במוסך הרכבת והיה לחץ להחמיר את התקיפה הישראלית בתגובה. לעומת זאת, במבצע 'צוק איתן' (2014), חיי אדם רבים ניצלו הודות לכיפת ברזל, ולכן לא הייתה חתירה מהירה לסיום המבצע והוא נמרח. אבל זה מה שכיפת ברזל - כמו כל תפיסת ההגנה של ישראל - יוצרת. כיפת ברזל היא אליה וקוץ בה. בסוף, קו ההגנה ייפרץ.

"את האיזון בין ההגנה להתקפה צריך הדרג המדיני לאזן. יש לזה השלכות מדיניות. תפקיד הדרג הביטחוני להעניק את הכלים לשם כך".

שיגור של כיפת ברזל / צילום: ap, Ohad Zwigenberg
 שיגור של כיפת ברזל / צילום: ap, Ohad Zwigenberg

"המערכת לא מעניקה הגנה הרמטית"

חדד־חמלניק (39) כיהנה כראש מנהלת פרויקטי תשתיות לאומיות במשרד התחבורה ומנכ"לית משרד המדע, וכיום משמשת כיו"ר חברת דוטס, העוסקת בטכנולוגיה חקלאית. היא מהנדסת חלל ואווירונאוטיקה בהכשרתה, ובמהלך שירותה כקצינה בחיל האוויר, היא לקחה חלק בפיתוח פרויקטים שונים, ביניהם חץ 3 וכיפת ברזל. "כשהייתי ראש מדור (רמ"ד) ניסויים בכיפת ברזל", היא מספרת, "יכולתי לבדוק את החולשות של המערכת ולהבין את המסקנות מכך. היא השתפרה מאז, אבל איננה מעניקה הגנה הרמטית".

ואכן, בשנים האחרונות, ובייחוד במלחמה הנוכחית, אנו עדים לאתגר שניצב בפני המערכת בשל מטחי הרקטות הכבדים, בהם משוגרות לעבר ישראל אלפי רקטות בתוך ימים בודדים. עד אמצע מבצע "שומר החומות" (2021) לדוגמה, צה"ל דיווח כי נורו לעבר ישראל כ־3,100 רקטות מהרצועה: 450 רקטות נפלו בשטח עזה, ו־2,650 הגיעו לישראל, מתוכם 1,210 יורטו על כיפת ברזל. כלומר, מכלל הרקטות שחצו את גבול הרצועה עזה, כ־40% יורטו בפועל. אפשר להניח שבמלחמה ארוכה כמו הנוכחית, המערכת לא תיירט הכול, בדיוק כמו שחמאס עורך "כלכלת חימושים".

"בדומה לישראל, בחמאס מנהלים את האש. גם עכשיו, קצב הירי מתכנס כי הם מבינים שאנחנו באירוע משמעותי יותר מהסבבים הקודמים. הם יורים כמעט בכל יום לתל אביב כדי לשמר את הנראות, אבל זה בסך הכול ירי סמלי. כבר אין 4־7 מטחים לתל אביב ביום כמו שהיה בימים הראשונים ללחימה".

האם כיפת ברזל תתמודד עם מלחמה רב־חזיתית?

השבת השחורה ב־7 באוקטובר תפסה את ישראל בהפתעה. במהלך האירועים הקשים ומעשי הזוועה, שוגרו מטחים כבדים של רקטות ליישובי הדרום, המרכז ואף ליישובים יותר צפוניים. "ועדיין", מדגישה חדד־חמלניק, "מאז שפרצה המלחמה, נורו לישראל למעלה מ־7,500 רקטות ואין פגיעות רבות בנפש. לבסוף, מערך ההגנה האווירית עובד". לדבריה, גם מבחינה כלכלית מדובר ביתרון: "כשנפגע רכוש מרקטה, המדינה אחראית על הפיצויים. הפיצוי הזה, נניח על פגיעה בבית ורסיסים על כלי רכב, יכול להיות גבוה יותר מעלות השיגור של טיל 'טמיר' (שמוערכת ב-50 אלף דולר, ע"א)".

אולם, לנוכח התפתחות האירועים מאז אותה שבת שחורה והחשש הגובר מפני מלחמה ביותר מחזית אחת, עולה השאלה האם כיפת ברזל ערוכה להתמודד עם מפת האיומים הנוכחית. בינתיים, גורמים אמריקאים הודיעו כי ארה"ב תחזור לייצר אמצעי לחימה עבור מערכת ההגנה מפני טילים של כיפת ברזל, בהם טילי "טמיר". "הנושא מטופל על ידי מיטב המוחות", אומרת חדד־חמלניק. "חיל האוויר ומערך ההגנה האווירית לוקח את כל מה שצריך בחשבון, ושם הכול על השולחן".

"אם שמעתם 'בום' באוויר - אתם יכולים לשמוח"

בדומה לסבבי לחימה ומבצעים קודמים מול חמאס וגא"פ, סף הלחץ גובר והחרדה בקרב אזרחים עולה. תושבים רבים מדווחים מידי יום על הדי פיצוצים ברחבי הארץ, גם כאשר לא מופעלות אזעקות בעירם. "המשמעות של 'בום' חזק הוא יירוט מוצלח", מסבירה חדד־חמלניק. "הטיל של כיפת ברזל לא גורם להרבה רעש, וגם פגיעה ישירה של רקטה תרעיש פחות, כי יש עצמים שיחסמו את הקול. אבל כשהיא מתפוצצת שני קילומטר מעלינו, גל הקול מגיע ליותר אנשים ולכן שומעים אותו בערים סמוכות".

מעבר להסבר הטכני, העובדה שמספר השיגורים מעזה לעבר שטח ישראל עלה באופן דרמטי במלחמה הנוכחית, משפיעה גם היא על עוצמת הרעש. "הרקטות שמגיעות למרכז הן עמוסות עוד יותר בחומר נפץ, והפעם יש יותר שיגורים כאלה. גם הפיזור שלהן גדול יותר, וזה אומר שיש יותר יירוטים במספרים מוחלטים - ואלו גורמים ליותר רעש. אם שמעתם 'בום' גדול באוויר, אתם יכולים לשמוח כי היה יירוט מוצלח. אבל צריך עדיין להיזהר, כי יש רסיסים שנופלים מהאוויר בלי להתפוצץ".