הדחיינות הקבועה של בנימין נתניהו גובה כעת מחיר בלתי נתפס

תרנגול ההודו הוא אחד המשלים המפורסמים ברב המכר "הברבור השחור" של הכלכלן נסים טאלב. במשך אלף ימים מקבל התרנגול אוכל מזין ומפנק מבעל החווה, משמין מנחת ומהכרת הטוב, ושמח על מזלו הגדול. ואז, "אחר צוהריים של יום רביעי ערב חג ההודיה, משהו בלתי צפוי קורה". ביום האלף, סכין השחיטה גודעת את האופטימיות באבחה אחת.

● ראיון | ראש השב"כ לשעבר חושף: "התרענו לאורך כל הדרך בפני הדרג המדיני" 
● ראיון | מנכ"ל משרד האוצר לשעבר בטוח: "זה לא ייגמר בעשרות מיליארדים, חייבים לטלטל את המערכת" 

אני רוצה להציע טוויסט למשל ההוא, שבו התרנגול לא מטומטם ומופתע כמו שטאלב עשה ממנו. הוא קלט מזמן שהכל משחק ציני ומרושע, ומבין שבשלב מסוים הוא יונח על שולחן ארוחת הערב. אבל במקום להגיב באימפולסיביות, הוא בוחן באופן מושכל ומדוד את דרכי הפעולה שלו, נוכח כל המידע העגום שמונח לפניו. לפני הכל, לא באמת רע לו כרגע. למה להרוס שיגרה של ארוחות טובות, אם אפשר להמשיך לתת לבעל החווה את האשליה שהוא פתי מאמין לכל דבר. זאת, בזמן שהוא אוסף מודיעין, צובר כוחות, ומחשב את צעדיו.

בנוסף, הוא שואל את עצמו, מהן האלטרנטיבות? הוא יודע היטב שלמרוד בבעל החווה זה לא עניין של מה בכך. המחיר עלול להיות מאוד גבוה, אז למה היום אם אפשר מחר. מה גם שמרד כזה, ואפילו סתם הוצאת אזהרות פסימיות, יקימו עליו ברגע את כל בעלי החיים האחרים בחווה, כולל כמובן כאלה שלא עשו שום דבר רע. לא כולם יבינו או ישתכנעו שזו בסך הכל הגנה עצמית נגד הפושע האמיתי שגר בבית מולם.

מעבר לכך, התרנגול הנאיבי מקווה שאולי בעל החווה יתפכח ויבטל את הגזרה ברגע האחרון. אולי חג ההודיה יבוטל, אולי החוואי ומשפחתו יהפכו לצמחוניים, או שהטכנולוגיה כבר תפתור את הבעיה (בשר מעובד ותעשייתי זה העתיד). ואחרי כל אלה, גם אם כל התרחישים יתבדו והשוחט יחליט לשחוט, מי אמר שהוא יהיה הקורבן? לא חסרות אופציות אחרות בחווה. גם זו אסטרטגיה לגיטימית: לחייך כמה שניתן לבעל החווה, בתקווה שהוא יחוס דווקא עליו, ואולי אפילו יחליט לרחם על כל תרנגולי החווה בזכות תרנגול אחד נחמד.

לא בגלל עצלות אלא בגלל חרדה

הנמשל לצערנו ברור. והוא חייב להזכיר לנו שמקורן של לא מעט קטסטרופות אינו נובע מ"הפתעה", ברבור שחור שלא ידענו שקיים בעולם (עד המאה ה־17 ההנחה בעולם המערבי הייתה שכל הברבורים לבנים, פשוט כי כולם היו כאלה. ואז התגלה שבאוסטרליה יש גם ברבורים שחורים והקונספציה התרסקה). טאלב עצמו התראיין לפני כשלוש שנים למגזין בלומברג, וזעם על הצגת הקורונה כעוד ברבור שחור שהפתיע את העולם. "המגפה הייתה לגמרי צפויה", הוא הגיב בכעס, "אבל ממשלות שלא רצו להוציא פרוטות בינואר, הולכות עכשיו להוציא טריליונים".

לא הפתעה הרגה מיליונים ועלתה טריליונים, הסביר טאלב, אלא רצון טבעי ומובן לגלגל תפוחי אדמה לוהטים מיד ליד. ומה שרוב האנשים לא מבינים, הוא שדחיינות אינה נובעת מעצלות, אלא לא פעם היא בעיקר תוצאה של חרדה. חרדה לגשת לרופא לבדוק את הכאב שלא עובר, להתעמת עם הבוס על תנאי השכר וההעסקה, לשנות סטטוס זוגי ומשפחתי, וגם לקבל החלטות שיעלו בהכרח לא מעט - בחיי אדם, בכסף, בכוח פוליטי וכו' - רק בגלל שהן יחסכו הוצאה גדולה פי כמה, מתישהו, בעתיד הלא ידוע.

לדחות למחר מה שאפשר לדחות למחרתיים

ואין תכונה שיותר מזוהה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו מאשר הדחיינות. במשך עשורים רבים הוא תמיד נקט גישה שלא כדאי לדחות למחר את מה שהוא יכול לדחות למחרתיים. תבדקו ותראו איך כל מו"מ וכל הסכם קואליציוני חיכה תמיד לדקה ה־90 ולזמן פציעות שהגיע אחריו. לא באמת צריך ללכת רחוק: די להיזכר מה חיכה לראש הממשלה הדחיין שלנו ל"אחרי החגים" של תשרי. סערת הרפורמה המשפטית, חוק הגיוס של החרדים, החלטה על זהות הנגיד הבא של בנק ישראל, יוקר המחיה, משבר הדיור, הפשיעה במגזר הערבי. וגם, בקטנה, התעצמות האויבים שמסביב.

במשך שנים זה פשוט עבד. יותר מדי פעמים דברים באמת הסתדרו בסוף. וכשמדובר בנושאים ציבוריים, "הסתדרו" פירושו של דבר שבדרך כלל צץ נושא בוער יותר ("שלום עם סעודיה" למשל) או שהבעיות הפכו להיות בעיקר הצרה של שר אחר (לא במקרה שרי האוצר בדרך כלל הגיעו ממפלגה אחרת).

עד שזה כבר לא עבד. אבל אף אחד לא באמת יכול להגיד שהופתענו.

כוכבי השבוע

מצוין: מותר להתנחם במעקב ותחזית שליליים

חברת דירוג האשראי S&P, שהייתה אמורה לדווח על דירוג האשראי של ישראל רק בעוד שבועיים, הקדימה ודיווחה בלילה שבין שלישי לרביעי כי היא מורידה את תחזית הדירוג שלנו מיציבה לשלילית. כמה ימים קודם לכן הודיעו שתי מתחרותיה, מודי'ס ופיץ', שהן מכניסות את ישראל ל"מעקב דירוג שלילי".

בצוק העתים, מדובר בבשורות מעודדות. אם תרצו, זו אפילו רוח גבית בינלאומית שכל כך נחוצה לנו - נפשית וכלכלית - בימים הללו. בסופו של דבר, אף אחד מהשלוש לא שינתה לנו את דירוג האשראי. הן אפילו לא המשיכו לדחות את ההחלטה - מה שהיה מותיר אותנו בדריכות ואת המשקיעים מבולבלים. מה שהן כן עשו, בלי שמץ של התלהמות וחזון אפוקליפטי, הוא לומר שהאופק שלנו התמלא החודש בהרבה מאוד סימנים שליליים. תודה שסיפרתן לנו.

וכשמדינת ישראל תזדקק בחודשים הקרובים לגיוסי חוב אדירים למילוי הקופה המתרוקנת, העובדה שדירוגי האשראי עצמם נותרו יציבים וגבוהים, היא בהחלט בשורה מצוינת.

בלתי מספיק: בהלת הנשק האישי וקריסת תחושת הביטחון

100 אלף ישראלים הגישו בשבועיים האחרונים בקשה לקבלת רישיון נשק אישי - יותר מסך הבקשות לאורך כל השנתיים האחרונות (שגם בהן הביטחון האישי לא היה גבוה במיוחד). במקביל, ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט מנסה לשכנע את המדינה לעבות משמעותית את כיתות הכוננות בערים, כולל "לארגן לפחות שני מקלעים מסוג נגב/מאג" לכל אחת, וש"לכל חבר כיתת כוננות יהיה לפחות רימון רסס אחד בווסט".

הכוונות של כולם כנראה טהורות, והן נועדו להחזיר את הביטחון ולחסוך חיי אדם אם חלילה נתמודד שוב עם ניסיונות מתקפה בתוך היישובים שלנו, ועדיין מדובר בתוכניות והצהרות מבהילות ועגומות. גם אם נחליט שאולי אין ברירה אחרת, אחרי שראינו כמה זמן לוקח לכוחות הביטחון הרשמיים להתארגן ולהשיב אש, זו ללא ספק עדות עצובה נוספת לכישלון ההגנה הכי בסיסית שאנחנו אמורים לקבל מהמדינה שלנו. ובלי שום קשר, מותר להתחיל לדאוג לאן כלי המשחית הללו עלולים להתגלגל ביום שאחרי המלחמה, כשסתם גנבים ופושעים "רגילים" ינסו להיכנס לנו לבתים.