דרור מרמור

ההכרזות על שדה תעופה ואוניברסיטה בקריית שמונה מצטיירות כהבטחה למהפך בצפון • בפועל, ניסיון העבר מלמד שנגישות ולימודים לבדם אינם משנים מגמות הגירה • בלי תעסוקה, שירותים ואקוסיסטם עירוני מתפקד, קריית שמונה עלולה להישאר תחנת מעבר זמנית

במשך עשורים חוק ההסדרים שימש כדרך כמעט יחידה להעביר רפורמות משמעותית במשק, כשאגף תקציבים חזק נתן לו רוח גבית • השנה המצב השתנה - ומי שמחפש את הסיבה להתפוררות החוק השבוע, צריך להסתכל על החולשה הבלתי נתפסת של מי שבעבר נתפסו כ"נערי אוצר כל-יכולים"

יש מצב לא רע שאוטוטו לא יהיה לנו לאן לפנות את הזבל • המשבר בניהול משק הפסולת מאיים על היציבות התברואתית, הכלכלית והסביבתית של המרחב הציבורי כולו, אבל מי רוצה לטפל בסירחון הזה בחצר האחורית שלו

בזמן שיתר הערים מצטופפות, בירת הנגב דבקה במודל פרברי שהולך נגד הזרם • עם כישלון המכרזים בשכונת רקפות, מתברר שהמרדף אחרי בית עם גינה רק מייצר פקקים, פוגע בביטחון וחונק את פריון העבודה • כך, הלקח שנלמד בתל אביב - נשכח בדרך לבאר שבע

שנה לאחר רכישת השליטה ב"אביב", מליסרון מגלה שהיסטוריה מפוארת לא מבטיחה מכירות • בעוד החברה מציגה צבר דירות תיאורטי וקצב מכירות נמוך מהמתחרות, המוכרים, האחים אביב, מסתערים על מכרזי ענק בשטח • האם ענקית הקניונים רכשה מנוע צמיחה או רק זיכרון יקר?

מספיק נתון אחד של הלמ"ס שמסמן עלייה חודשית במחירי הדירות, לצד מבצעי מימון יצירתיים ורוכשים שתמיד חוששים לפספס – כדי להחזיר לשוק תחושה של תפנית גם כשבמציאות הביקוש עוד חלש וההיצע בשיא • הבעיה: מדובר בנבואה שדי בקלות גם מגשימה את עצמה

בעוד הכנסות המדינה ממסים שוברות שיאים, הביטחון הבסיסי מופרט ומתגלגל לכיסו של האזרח דרך היטלי שמירה עירוניים • אלא שמדובר במערכת מפורקת ללא סנכרון או סמכויות, המפקירה את הרשויות החלשות ומותירה את התושבים לשלם פעמיים על הזכות לחיות בביטחון

לא מעט מומחים ניסו להסביר את המספרים העגומים בשוק הדיור - שרוכשי הדירות מחכים לסיום המלחמה, לחזרת החטופים, להורדת הריבית - אבל כל אלה קרו, והמכירות עדיין ברצפה • השאלה הגדולה איננה מתי הריבית תרד, אלא מתי יחזור האמון בשוק הזה

מי שקנה במבצעי ה-95/5 ומרגיש שיש לו אופציה לצאת, ומי שמתחרט ומגלה שהדלת נעולה - בישראל אין "נון־ריקורס" ואין חרטות • למה המודל הישראלי לא מונע משברים, אלא פשוט מעדיף שהם יתגלגלו לסלון שלכם ויישארו שם

בפעם השנייה בתוך שבע שנים הבטיח בנימין נתניהו לדימונה הבטחות להקמת עשרות אלפי יחידות דיור • אחרי שני הסכמים ויותר מ־10 מיליארד שקל על הנייר, ברור שהמבחן הוא מי באמת מגיע לגור שם

יזמי פרויקט &East מכרו 271 דירות, אבל מסרו רק 251 מפתחות מאז אישור האכלוס לפני כמעט חצי שנה, בגלל קושי של קונים להשלים את העסקה • במקביל, אחת מכל חמש דירות בפרויקט עדיין לא מוצאת רוכש • עוד דוגמה למצבו העגום של שוק הדיור

הניסיונות להחזיר לחיינו את מס רכוש על קרקעות פנויות, מזכירים את קריאתו של יעקב נאמן לתקן את העיוות • אלא שבמקום מס שפוגע בקבוצות לחץ ברורות, בממשלה מעדיפים גזרות על כולם

מחירי הדירות נוגעים לכל אחד: מי ששוכר ומי שגר בדירה בבעלותו, מי שקנה ומי שמחפש עסקה, ומי שרק מנסה להבין אם הוא "יצא פראייר" - ובכל זאת, בנתון הבסיסי ביותר, רוב האנשים מבולבלים • הסיבה טמונה גם בנתוני הלמ"ס וגם בזיכרון האנושי

בשנים האחרונות, למעלה מאלף יזמים רכבו על טרנד ההתחדשות העירונית, כשהפיתוי הכלכלי ברור • החברות רצו לבורסה וביצעו שלל רכישות, אבל כש–1,450 "דירות לשיווק" עולות 3 מיליון שקל, די ברור שמשהו כבר לא עובד

הורגלנו לחשוב ש"בית אמיתי" חייב להיות גדול, אבל לכוחות השוק יש בכך יד • עכשיו סוף סוף מתחילים לשבור את המיתוס: ב-2024 התחלות הבנייה של דירות 2 חדרים היו בשיא של כל הזמנים

מחלוקת ג'ובים במוסדות ציוניים ועד פרשת הפצ"רית: השבוע נוכחנו בעוצמה יתרה שהנורמות מתפוררות, והדרך לשחיתות מתקצרת • כשאנשים מפסיקים להאמין שמישהו שומר על השיטה, הם מפסיקים לשמור עליה בעצמם