איך מתאוששים מטראומה לאומית? עצות הפסיכולוג הבכיר שגדל בנחל עוז

בבוקר ה־7 באוקטובר התעוררה מדינת ישראל לטראומה. נפגעי הטבח באותה שבת שחורה התמודדו, ועדיין מתמודדים, עם מציאות בלתי נתפסת. גם בעורף אוחזת חרדה כבר שבועות והשלכות המלחמה, כך נראה, נוגעות בכולם. "כולנו בסוף של הלם", מספר גיל רביב, סגן מנהל מערך בריאות הנפש והפסיכולוג הראשי של קופת חולים מאוחדת. "כולנו איבדנו אמון ברמה כזו או אחרת".

● חזית המדע | כמה קל למכור לנו בולשיט? הקונספירטורים, קווים לדמותם
●  ראיון | מומחית הביטחון שמאמינה: "יש סיכוי סביר שלאחר המלחמה עזה תהפוך לסומליה"  

שוחחנו עם רביב בניסיון להבין איך ניתן לרפא את הצלקת הלאומית, שהגיעה לכל בית בישראל. הוא מתגורר בלהבים שבדרום, בבוקר יום שבת הוא ומשפחתו התעוררו להדי התפוצצויות ולקולות ירי שנשמעו מרחוק ללא הפסקה. "כשהתחילו להצטבר הידיעות על כמות ההרוגים הבלתי נתפסת אמרתי לעצמי 'זו רעידת אדמה מעשה ידי אדם'". רביב הקפיץ את קו התמיכה הנפשית של הקופה, המאפשר סיוע מיידי על ידי פסיכולוגים ועובדים סוציאליים של הקופה. "כמות הפניות שהגיעו אלינו הייתה מטורפת. בשיא משבר הקורונה לא היו כל כך הרבה", הוא מספר.

הוא יליד קיבוץ נחל עוז ושם התגורר מרבית חייו. הוריו, הם ממקימי הקיבוץ. "מילדות, מערך חיי היה כרוך בחוויית איום וסיכון על גבול עזה. רק שלא הכרנו את המונח טראומה", הוא נזכר. "הקיבוץ לא עוזב אותך, ונחל עוז תמיד ייחשב הבית". בשבועות האחרונים גיל חילק את זמנו בין ניהול המערך בקופת החולים, להלוויות תושבי הקיבוץ בו גדל, ולטיפול בניצולי המתקפה האכזרית.

הגיע הזמן לעבור שלב בטיפול בניצולים

גיל מבקש לחזור לראיית המאקרו על מערכות המדינה: "עכשיו זה הזמן שמשרד הבריאות צריך לעשות סדר ולהנחות באופן חד משמעי שקופות החולים הן האחראיות על תחום הטיפול בניצולים ובמפונים ולבצע 'העברת מקל מסודרת'. בקרב מקבלי ההחלטות צריכה לחלחל ההכרה שבקרוב מאוד הטיפולים יצטרכו לצאת משטחי הפינוי למרכזי החוסן ומרפאות קופות החולים. זו החלטה מורכבת הדורשת אומץ ניהולי שכן היא עלולה להיתקל בהתנגדות הן של המטופלים והן של המטפלים המתנדבים במלונות. אולם, השארת הטיפול במלונות תחזק תחושת תלות וחוסר אונים של המטופלים ומבלי להתכוון עלול להיגרם נזק. הכי חשוב לרכז מאמץ באיתור האנשים שסוג ועוצמת החשיפה שלהם לטראומה היו הקיצוניים ביותר".

"אנשים עם מצוקה וחרדה יש בכל הארץ"

אבל הפגיעה הנפשית לא מסתכמת בהם. "אנשים שחשים מצוקה וחרדה יש בכל הארץ", הוא אומר. "גם אני פוגש אנשים שבסך הכל תופסים את עצמם כבריאים בנפשם, עם יכולות התמודדות, עם איזשהו חוסן. הם התעוררו לבוקר שבו לא היו להם מילים או אפשרות להשוות את מה שקורה לאיזשהו אירוע מהעבר. למרבית האנשים אין את היכולת לעכל את זה בצורה מלאה, לא כל שכן אנשים שחוו את הטבח בעוטף.

"הדבר המיוחד באירוע הזה הוא חוויות אישיות וקולקטיביות של חילול כבודינו. תחושות בגידה וחוסר האמון של אנשים שבחוויה שלהם נותרו ללא מבוגר אחראי. בנוסף, בדרך כלל כשאנחנו מדברים על טראומה 'רגילה', באיזשהו שלב האירוע נגמר. כאן הוא לא נגמר. הטראומה היא מרובת אירועים קשים ואינה מוגבלת בזמן ובמרחב. אובדן של דמויות קרובות ומשמעותיות כמו הורים, בנים, נכדים; אירועי התעללות, חטיפה ושבי; ואובדן הבית, הן במובן הפיזי והן במובן הנפשי.

"עבור מי שחוו את האירוע ממעגל ראשון, השאלה שהנפש שלהם שואלת היא 'האם יש חיים אחרי התופת'. ובעצם, כל דבר שקורה כעת מזכיר להם שהעולם ממשיך, שיש דמויות מיטיבות, מטפלות ומתנדבות, המפיחות תקווה, ושהחיים אולי לא חזרו למסלולם, אך מתנהלים באיזה מסלול עוקף".

רביב מבקש להדגיש את יכולת ההתאוששות של האדם. "אנחנו יודעים שלמוח האנושי יש יכולת טובה לעבד אירועי טראומה, ולכן מרבית האנשים יחזרו לתפקוד נורמלי. הם לא יסבלו מפוסט טראומה, אך חותם מסוים יישאר בהם. אני משתמש במטאפורה של אסון הכרמל. לאחר יותר מעשור, הכרמל צומח ופורח, ורק גדמי עצים יבשים מהווים תזכורת למה שהתרחש. עלינו להאמין ביכולת האנושית להשתקם. מצד אחד נחשפנו לרוע ואכזריות אנושיים שאין כדוגמתם, אך גילינו אצלנו גם אנושיות, אכפתיות, אלטרואיזם, וגבורה במנות גדולות. יש כאן גם הרבה סיכוי - בתנאי שהמדינה תתעשת ותבין את תפקידה כמסגרת מארגנת ומגינה המשפיעה על מצבו הנפשי של כל פרט בה".

כמעט כל מי שמדבר איתי מרגיש מצוקה. יש עצות יומיומיות שאפשר לתת להם?
"אנשים שלא נפגעו במעגל הראשון, יכולים לעשות כמה דברים יחסית פשוטים. על הרבה שאלות חשובות לא ניתן לענות כרגע. ולכן, כשהן עולות כמחשבה, יש לומר בדיבור הפנימי שהן מאוד חשובות, אך לא רלוונטיות כרגע, ונענה עליהן בהמשך.

"בנוסף, יש כרגע משיכה מאוד חזקה להיות מעודכנים, לראות חדשות ולהיצמד למסך הטלוויזיה. הופצו סרטונים מזוויעים והיו לא מעט אנשים שנכנסו לראות. זו טעות חמורה. המלצה חד־משמעית היא להימנע מצפייה בחדשות בצורה לא מבוקרת. החזרה לחדשות העבר מחלישה בדרך כלל. תגבילו את עצמכם לשני עדכונים יומיים קצרים.

"כשאנחנו בתוך אי־ודאות גדולה, חשוב לקחת כל יום וכל שעה כעומדים בפני עצמם. במקום לחשוב על מה יהיה בעוד שבועיים, לחשוב מה אני מתכנן בשעות הקרובות או היום. יש לייצר שגרה מותאמת וזה גם בדברים הכי פשוטים. אנשים נוטים בתקופה כזאת להזניח את עצמם, לא לאכול מסודר לא לישון מספיק. חשוב להקפיד על שינה".

"אל תשכחו לטפל גם במטפלים"

לסיום, רביב מבקש גם לתת עצה למדינה - לא לשכוח לטפל במטפלים: "הם סופגים ויספגו לאורך זמן מנות גדולות של סיפורי אימה וזוועות, ומרגישים את המצוקות החמורות של הפונים אליהם. מערכות בריאות הנפש והשירותים הסוציאליים היו באי ספיקה לפני המלחמה. מדובר באנשים בשר ודם ולא במכונות טיפול. אסור לנו לשחוק אותם".