פלסטינים ממתינים במעבר רפיח. ''הכלכלה שלנו ביחד'' / צילום: ap, Fatima Shbair
החקלאות הישראלית היא הרבה מאוד דברים. היא אירוע כלכלי. היא מפתח תזונתי. היא מכונן זהותי. היא סמן אידיאולוגי. היא אקט ציוני, ובמובנים רבים גם ביטחוני. המשפט שלפיו "הגבול עובר היכן שעובר התלם האחרון של המחרשה" הוא לא עוד סיסמה שחוקה. היקפן הבלתי נתפס של האבידות הקשות בעוטף עזה והפגיעות האחרונות בגבול הצפון לא הותירו ספק לגבי זה. ולמרות כל אלה, החקלאות הישראלית היא גם, כבר הרבה מאוד שנים, לא רק ישראלית.
היא מנוהלת בישראל, על־ידי ישראלים, ששמים בה את נפשם, לא רק רעיונית, דבר שעתה ידוע לכל. הם נושמים אותה, חיים אותה ומשקיעים בה את עולמם, למעשה היא־היא עולמם. אך מרבית העובדים בחקלאות בישראל, מהרבה סיבות, הם כבר מזמן לא ישראלים. והעובדים האלה אינם. התאילנדים, שכ־30 אלף מהם עבדו בחקלאות בישראל ערב המלחמה, נסו לארץ מולדתם לאחר שחזו בחבריהם נטבחים לנגד עיניהם, וקיבלו אפילו הוראה ברורה ממלך תאילנד. בוועדת הכלכלה השבוע הוערך מספר העובדים התאילנדים שעזבו ב־4,000. חקלאים מעריכים שמדובר בהרבה יותר.
העובדים הפלסטינים, שמספרם הרשמי ערב המלחמה, על־פי נתוני משרד החקלאות עומד על 9,000-8,000 (וחקלאים מעריכים שגם כאן המספרים בשטח גבוהים יותר), אינם מורשים לעבוד כעת בישראל. במינהל האזרחי הבהירו שאין כרגע צפי לשינוי המדיניות בתחום הזה והמשקים מתנהלים כמעט ללא עובדים. "המשקים שלנו נבנו על תאילנדים ועל פלסטינים. זה לא קרה במחתרת, לא עשינו משהו לא לגאלי. הייתה הרבה פעילות ממשלתית שעודדה אותנו להעסיק אותם", אומר רני בר־נס, חקלאי בעל משק ירקות ופירות במושב ביצרון שבמועצה האזורית באר טוביה ויו"ר ענף הפירות במועצת הצמחים.
"למה אתם מתפללים?"
העסקת פועלים פלסטינים בחקלאות בישראל היא סוגייה רבת שנים, שעמדה לא פעם במרכזם של דיונים סוערים. ישראלים ופלסטינים עבדו זה לצד זה בחקלאות שנים ארוכות, אולם יחסי עבודה ממושכים נגדעו בעשורים האחרונים פעמים רבות בשל אירועים ביטחוניים ומדיניים. בצדם, קשרי אמון, פעמים רבות חבריים, אף משפחתיים, נשמרו גם בתקופות מתוחות. עם זאת, נדמה שמעולם לא היה עומק השבר, החשש והחשדנות, משמעותיים כמו עכשיו. "סוגיית העובדים הפלסטינים מאוד מאתגרת", מעיד עו"ד דוד קוכמן, מזכ"ל האיחוד החקלאי. "יש דיבורים, בעיקר בתקשורת, שקשה לומר אם הם נכונים, על כך שעובדים בקיבוצים שיתפו פעולה עם חמאס וגילו מיקומים של נקודות בקיבוצים, והאווירה הזו יוצרת חשש כבד מאוד מהיעזרות בעובדים פלסטינים בעתיד. כולנו בתקופה של הלם וחוסר ודאות, ואני לא יודע מה יקרה כשהדברים יתבהרו. כרגע אין בכלל אופציה כזו, אבל גם כשיתפזר הערפל, יתכן שיהיה חשש גדול מאוד להמשיך ולהעסיק עובדים".
התחושות הקשות מלוות את כל החקלאים, שרובם ככולם הכיר אנשים שנרצחו ונחטפו, ושמראות השדות הבוערים כואבים להם גם אם אלה אינם השדות שלהם. עם זאת, ומבלי להקל בכל אלה, ישנם גם מי שנותנים אמון בעובדים שהם מכירים עשרות שנים, ומבקשים לשוב ולעבוד איתם בהקדם.
"החקלאים פה מאוד רוצים שהפועלים יבואו מהגדה, כי הם פועלים מקצועיים, בעיקר אם התאילנדים בורחים מפה, והם בורחים", אומר חקלאי מאזור הצפון.
בר־נס מוסיף: "הפלסטינים אצלי הם לא עובדים מזדמנים, הם עובדים אצלי 20 שנה ואני מכיר אותם אחד־אחד. הם התמחו אצלי בגיזום, עובדים כל השנה ואין לי אחרים שיודעים את העבודה הזו. אני מבין את המצב, לא צריך להסביר לי אותו, אבל אין לי ברירה", הוא טוען. "אני לא חושב שאדם שעובד אצלי 20 שנה יפנה לי עורף, אם כי היו כאלה. אני לא יכול להבטיח כלום אבל האנשים האלה - קטפנו יחד אפרסמונים כשעפו עלינו רקטות. אני זוכר ששאלתי אותם: 'למה אתם מתפללים? שהרקטה תפגע ביהודים או תחטיא?' והם היו אומרים, 'לא, אנחנו אוהבים אתכם'. אני לא פתי, אבל אני יודע שהם אוהבים לעבוד אצלי, וגם שאנחנו צריכים אותם". בר־נס מדבר על זה גם במונחים של אמון וגם במונחים של צורך. "אני לא פוחד בכלל", הוא אומר ואז מסייג: "ואם אני קצת פוחד, מה אני יכול לעשות? אין פתרון".
שעון החול של החקלאי
מאז החל המשבר מנסים במשרד החקלאות, שחקלאים רבים מעידים שיש שם אוזן קשבת לראשונה זה שנים, וברשות האוכלוסין, למצוא פתרונות. כך למשל נעשים ניסיונות לכרות הסכמים בילטרליים עם מדינות חדשות כמו ויטאנם או סרי־לנקה, ולהכין תכנית ליום שאחרי המלחמה, אבל בשלב הזה לא ברור מה ההיתכנות של מהלך כזה. במשרד החקלאות כבר מבקשים לאפשר השבה של ההיתרים לעובדים הפלסטינים מהגדה, בדומה להיתרים שניתנו לתחומים אחרים לצרכים חיוניים נקודתיים - היתרים שעומדים, לדברי המינהל האזרחי, על כמה עשרות בודדות של עובדים.
"אנחנו לא במשוואה הזו כרגע, ובמידה שיאשרו לנו נשמח מאוד להיות חלק ממנה", אומר המשנה למנכ"ל משרד החקלאות, יובל ליפקין. "אנחנו עובדים מול פיקוד העורף ורח"ל (רשות החירום הלאומית - נ"ס) שם מזינים את כל הבקשות מהשטח, אבל כרגע התקבלה החלטה גורפת שלא מכניסים פלסטינים למעט מספר מצומצם של ארגונים שאנחנו לא חלק מהם".
הבקשה של משרד החקלאות, כמו זו שעולה מהחקלאים, היא בראש ובראשונה תוצאה של כורח - פשוט אין מספיק ידיים עובדות. ישנם הרבה מאוד מתנדבים, אבל - ועל כך חוזרים חקלאים רבים - זה מקצוע. והוא סיזיפי, פיזי וקשה. בנוסף, בשונה מתחומים אחרים, חקלאות עובדת על שעון חול: מה שלא יקרה בזמן, לא יקרה. היבול ילך. המטע יאבד. עבודה של שנים תרד לטמיון.
"מה אכפת לי מתאילנד"
רבים חוששים שללא ידיים עובדות, ובפרט ללא תכנית ארוכת טווח, פשוט לא יהיה עתיד לענף. ומעבר לשבר הרגשי שבזה, זה קודם כל סיפור כלכלי גדול. של החקלאים עצמם ושל הענף כולו. וכמו שזה סיפור כלכלי בצד שלנו של הגדר, זה גם סיפור כלכלי בגדה.
"פועל שלנו מקבל 300-400 שקל", מסביר אדם שעוסק במסחר וחקלאות באזור חברון. "לא אכפת לי שהתאילנדי יבוא לעבוד בישראל וייסע לתאילנד. מה אכפת לי מתאילנד? אני חי פה. אני אכפת לי שהכלכלה בארץ ישראל תהיה חזקה. למה? כי ה־300 שקל האלה הם כמו מים בצינור. קונים איתם אוכל, מלט, תערובות. הגלגל מסתובב. הכלכלה שלנו ביחד, והכל ביחד".
לדבריו, בשל המצב, העסקים באזור סגורים, והפועלים שעובדים בדרך כלל בישראל יושבים בבית. "אנחנו רוצים ביטחון לנו ולכם. מה שקרה (ב־7 באוקטובר - נ"ס) אנחנו לא רוצים שיקרה עוד פעם בעולם. הדת שלנו היא דת של רחמנות ושל שכנות ושל ידידות, ומי שמדבר אחרת לא יודע שום דבר", הוא מדגיש. "אברהם אבינו זה שלנו ושלכם. אם הוא היה יודע שהילדים שלו יריבו ככה הוא לא היה רוצה ילדים כאלה. אנחנו צריכים לשמור אחד על השני. אכפת לנו שיהיה שקט וביטחון. שנשאיר משהו טוב לקטנים".