ח"כ עמית הלוי, הליכוד (שומר הסף, גלי ישראל, 31.10.23) / צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת
אחרי שבימים הראשונים למלחמה ישראל התנגדה לכך, בשבועות האחרונים נכנסות לעזה שיירות של סיוע הומניטרי בהיקפים שעל פי הפרסומים בתקשורת הולכים וגדלים. ח"כ עמית הלוי מהליכוד הביע בראיון את התנגדותו לכך, טען כי המהלך הוא "לא הגיוני" ו"לא מוסרי", ואז הוסיף פרט נוסף: "לפי האמנות (הבינ"ל), כשיש חשש ש(הסיוע ההומניטרי) מגיע לכוחות האויב, אז יש צידוק למצור מהודק לגמרי", הוא קבע. האם הדברים אכן כה פשוטים? בדקנו.
ראשית, מהו בעצם "מצור" לפי הדין הבינ"ל? תמי קנר מהמכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), הסבירה לנו כי מדובר במצב שבו יש כיתור של כוחות האויב מכל הצדדים בשטח מסוים. במאמר שכתבה יחד עם אל"מ (במיל') עו"ד פנינה שרביט ברוך, מוסבר כי "מצור הוא שיטת לחימה לגיטימית, שניתן לנקוט כלפי כוחות האויב", אך הוא נדרש להיות כזה שמכוון להשגת מטרה צבאית, ו"ככל שהוא גורם פגיעה באזרחים" זו צריכה להיות "מידתית". במילים אחרות, מצור שנועד למנוע הכנסת אמצעי לחימה או אספקה אחרת שמיועדת באופן מובהק לחמאס הוא כמובן לגיטימי, אבל כשמדובר במניעת מזון מכלל האוכלוסייה - עניין שעליו מדבר ח"כ הלוי - המצב כבר הופך להיות מורכב יותר. "פגיעה אגבית (באוכלוסייה) מותרת כל עוד היא מידתית", נכתב במאמר. כלומר, יש לבחון את היקף הפגיעה באוכלוסייה האזרחית אל מול התועלת הצבאית שבפעולה. זה מביא אותנו למושג אחר שנקבע בדין הבינ"ל - "הרעבה". סעיף 54(1) באמנת ז'נבה הרביעית, קובע במפורש ש"הרעבת אזרחים כשיטת לחימה היא אסורה". יחד עם זאת, תת הסעיף הבא מחריג מהאיסור הזה אלמנטים המשמשים את היריב (למשל "מזון לכוחות המזוינים בלבד"). או במילים אחרות, הרעבה של הכוח הצבאי היא מותרת, אבל הרעבה של האוכלוסייה היא אסורה. ומה קורה כשקשה להפריד בין השניים? גם כאן יכנסו לפעולה שיקולים של "מידתיות".
אמנת ז'נבה מתייחסת במפורש גם להכנסת סיוע הומניטרי. סעיף 23 קובע כי על כל צד להתיר מעבר חופשי של כל משלוח הכולל ציוד רפואי, מצרכי מזון, ביגוד מסוים ועוד. אבל גם החובה הזאת אינה מוחלטת. הצד שמאפשר את הכנסת הציוד צריך להיות משוכנע שהמשלוחים אכן יגיעו לאוכלוסייה, שהפיקוח עליהם יהיה יעיל, ושהסיוע לא ייצר יתרון צבאי לאויב. במילים אחרות, נדמה שלפחות מבחינת הדין הבינ"ל לישראל יש מרחב תמרון די גדול בכל הנוגע להטלת הגבלות על הכנסת סיוע הומניטרי. יחד עם זאת, קנר מציינת כאן שני סייגים. ראשית, "גם אם ישראל משוכנעת שיש לה נימוקים תקפים שמאפשרים לה להגביל או לעצור את העברת הסיוע, היא עדיין כפופה לאיסור על הרעבה של אוכלוסייה אזרחית". ושנית, מעבר להיבט המשפטי, למניעת משבר הומניטרי ברצועה יש משמעות אסטרטגית, ולכן, היא אומרת, ישראל עשויה לאפשר את הרחבת הסיוע, כדי לזכות בחופש פעולה ולהאריך את משך המערכה הצבאית.
ח"כ עמית הלוי מסר בתגובה: "במידה שיש חשש שסיוע הומניטרי יעבור לידי כוחות האויב, יש צידוק מוסרי ברור למנוע את המעבר שלו. במקרה דנן, יש הרבה-הרבה יותר מחשש, מאחר שאנשי החמאס שולטים באופן מלא ברצועת עזה, ומכאן החובה המוסרית של ישראל להדק את המצור. דברים אלו שהתקשיתם למצוא מופיעים גם בסעיף 23 לאמנת ז'נבה הרביעית. כשלעצמי אני תוהה איך בשעת מלחמה שחיילינו מוסרים את נפשם בגבורה עילאית, ושכוחות בינלאומיים דורשים מישראל דרישות פסולות שאינן תואמות של הדין הבינ"ל, המשרוקית שלכם מצטרפת לקריאה מסולפת של הדין הבינ"ל".
לסיכום: אמנת ז'נבה קובעת איסור מפורש על הרעבה של אוכלוסייה אזרחית, ולכן לישראל יש חובה לאפשר הכנסת מים ומזון לרצועת עזה. יחד עם זאת, על פי כללי הדין הבינ"ל, הרעבת כוחות חמאס היא מותרת, ובלבד שהנזק האגבי יהיה "מידתי".
תחקיר: יובל אינהורן