איך לדבר אל עולם עוין? בצער ובחמלה

פנינה שרביט-ברוך, ראש מחלקת הדין הבינלאומי בצה"ל לשעבר, הוזמנה השבוע אל השירות העולמי של ה־BBC כדי להסביר איך צה"ל מיישב את התקפותיו על אזורים מאוכלסים בעזה עם החוק הבינלאומי.

● יואב קרני, פרשנות | רגע מכונן במעמד ישראל באמריקה: הפגנת שרירים חסרת תקדים של אויביה
● יואב קרני, פרשנות | ישראל והפנטזיה הרוסית: צ'צניה בעזה

היא דיברה על יחסיותו של עקרון המידתיות. עניין אחד הוא אם האויב חלש ומוגבל ביכולותיו, ועניין שני הוא אם לאויב יש יכולת מוכחת לפגוע ולהרוג. המידתיות מחושבת ביחס לגודל האיום, היא אמרה, והוסיפה ש"זה לא רעיון מקורי", הוא מקובל על צבאות ארה"ב, בריטניה ונאט"ו.

ומה אם יש הבדלי גישות? הקשה המראיין. האם אין הם מגדילים את הסכנה שצה"ל יהיה יעד אפשרי לתביעות בינלאומיות? "כן", הצטחקה אל"מ שרביט־ברוך, "אבל אם הם יהרסו אותנו, את מי יהיה אפשר לתבוע".

היא כמובן צדקה. המלחמה הזאת היא מלחמת אין ברירה. היא מוכרחה להתנהל, והיא מוכרחה להשיג את יעדיה; ואין היא יכולה להשיג את יעדיה בלי לחרוג מעקרון המידתיות.

5% ו"מיליון אוקטובר"

האם מישהו מוכן לנחש כמה אזרחים פלסטינים ימותו עד סוף המלחמה הזאת? בקצב הנוכחי אין זו הגזמה לצפות שישראל תהרוג 5% מאוכלוסיית עזה.

ואו אז, ספק אם ייוותרו 5% של אהדה לישראל עלי אדמות. האם זה משנה? ובכן, ברוח דבריה של שרביט־ברוך אפשר להגיד ששיעורי אהדה גבוהים לישראל לא ינחמו אותה לאחר חורבנה, או לא ינחמו אותה לאחר הגלגולים הבאים של 7 באוקטובר, שחמאס מבטיח ("מיליון אוקטובר", אמר ע'אזי מוחמד מן הלשכה המדינית של חמאס בראיון טלוויזיה).

אפרים קישון כתב פילייטון מזהיר לאחר מערכת סיני ב־1956, 'סליחה שניצחנו'. הוא תיאר את ההתרגשות האותנטית שטקס האשכבה של ישראל היה מעורר במרכז האו"ם אילו נוצחה. בהיסטוריה ההפך־עובדתית שלו כל צירי העצרת נענו להצעתה הנדיבה של ברית המועצות להשאיר כיסא פנוי מיוחד לזכר ישראל.

אבל התשובה הזאת אינה מספיקה. חברה בוגרת, גם בימי הכאב הקשים ביותר שלה, אולי בייחוד בימי הכאב הקשים ביותר, מוכרחה לדון בתוצאות של מעשיה. הדיון הזה אינו צריך להסיח את דעתה ממאמץ המלחמה והשיור; אדרבה, הוא נועד לעזור לה להתמקד במאמץ הזה.

האדמה רועדת

צפיתי בתדהמה בתחילת השבוע בתוכנית לילה בערוץ טלוויזיה אחד (לא, לא 14), שבו ידעני אולפן הסבירו לצופים כיצד מעמדה של ישראל משתפר מפני שתגובת הנגד למלחמתה בעזה מביאה צירי פרלמנט אירופיים לתבוע גירוש של תומכי חמאס. הידענים המנחמים פסחו מעיקרן על הפגנות ההמונים בכל בירות המערב נגד ישראל, כולל ההפגנה המדהימה בחזית הבית הלבן בשבת שעברה, והתעלמו מסקרי דעת קהל, כמו זה שהראה כי 51% מכל הצעירים הדמוקרטיים בארה"ב מתנגדים לסיוע צבאי לישראל.

האדמה רועדת מתחת לרגלי ישראל, והרעד הזה הוא כאין וכאפס לעומת תנועתו החזויה של הסייסמוגרף במהלך השנה שיואב גלנט קצב למלחמה הזאת, או בוודאי בסופה, כאשר עזה לא תינתן עוד לזיהוי ב־Google Maps, ושום חדר מתים, או היכל מתים, לא יוכל עוד להכיל את הגוויות.

כלי התקשורת האלקטרוניים של ישראל אינם נוטים לשדר חדשות לא נעימות בימים האלה. מובן בהחלט. סאת החדשות הרעות נגדשה, ואומה פצועה ומתאבלת אינה זקוקה לסיבות נוספות לקרוע קריעה. אבל השתמטותה של התקשורת מלתאר את חומרת שקיעתה של ישראל בדעת הקהל העולמית מסיבה נזק ממשי ליכולת העמידה של ישראל.

גלנט והמים

קשה לבקש מישראל רבת־השכול להתבונן בתמונותיהם של ילדי עזה המתים, או הפצועים, או הבוכים. התקשורת המקומית אינה מבקשת מהם להתבונן. אבל העולם כולו מתבונן, ואין טעם להתלונן על הזעזוע התוקף אותו לעת התבוננותו. הזעזוע הוא טבעי. בני אדם נורמליים מגיבים על מראה עיניהם. לא כל המזדעזעים הם אנטישמים, או אפילו אנטי־ישראלים.

ישראל לרוע המזל אינה מקרינה חמלה. דובריה הרשמיים מסבכים אותה ללא הרף בעגה צבאית קשוחה ומחוספסת. יואב גלנט הסב נזק מסיבי לשמה הטוב של ישראל בהכרזתו, למחרת הטבח בעוטף עזה, שהוא יטיל "מצור מלא", וישלול מזון ומים מן העזתים. הוא הפר מיד את כל חוקי המלחמה, והסיח את הדעת בן רגע מייסוריה של ישראל. ומה קרה בסופו של דבר? מים ומזון נכנסו על אפו ועל חמתו. מי יצא נשכר מכובד הפה וכובד הלשון שלו?

בשבועות של מעקב אחרי דובריה הרשמיים של ישראל שמעתי רק אחד, סגן אלוף פיטר לרנר, דובר צה"ל לעיתונות הזרה, מנסה להפיק צלילים של אנושיות ושל חמלה. הוא דיבר ב־BBC על פצצה, שנחתה בבית ספר במחנה פליטים והרגה עשרות. הוא דיבר בשקט, בזהירות, בצער, באמפתיה. אינני בוחן את כליותיו ואת לבו, ואין לי מושג מה הוא חושב. אבל הוא יודע מספיק על רגישות מאזיניו כדי להחשיב נופך אנושי גם בימי מלחמה.

מה מדוברי ישראל יהלוך אם הם יעשו מעשה פיטר לרנר, ינמיכו את הטון, יביעו צער ויכירו בכאב מבלי לוותר על זכות ההגנה העצמית של ישראל. יש צורך דחוף ונואש להרחיק את ישראל מבני דמותם של הרב הרדיואקטיבי עמיחי אליהו או מנציג מרכז הליכוד באו"ם גלעד ארדן.

ישראל חייבת לחשוש שהיא הופכת לקריקטורה של עצמה בזירה הבינלאומית. אין שום צורך פטריוטי להשתדל להיות שנואים.