אנחנו הישראלים נשארנו קפואים ב־7 באוקטובר, בעוד אירופה עברה הלאה

שבוע אחרי השבת השחורה נשברתי והזמנתי כרטיס בכיוון אחד מברלין לישראל. ממילא, חשבתי, אני נמצא ביקום שכולו ישראלי. חדשות מהערוצים הישראלים פתוחות ברקע מסביב לשעון. קורא דיווחים באתרים ישראלים או נכנס לטוויטר במחשב, וסוגר אותו רק כדי לעבור לקרוא אותם בטלפון הנייד. לא יוצא מהבית. לא מסוגל לקרוא. כותב על הזוויות הבינלאומיות של המלחמה וחולם בלילה על חטופים במנהרות חשוכות שהדי פצצות מרעידים את קירותיהן.

במבט לאחור, זה היה כאילו התפצלתי לשניים ברגע אחד. בחמש וחצי בבוקר (שעון ברלין) באותו יום שבת קמתי משינה טרופה, פתחתי את הנייד וראיתי תמונות של טנדר לבן עמוס מחבלים, כנראה בעיר שדרות. דקה לאחר מכן עדיין נמצאתי פיזית בברלין, כמו ברוב העשור האחרון, אבל מנטלית ובכל היבט אחר, התחברתי בכל הכוח למה שקורה בישראל.

בשבוע שאחרי הטבח שקעתי בעבודה ובנעשה בישראל ויצאתי רק פעמיים מהבית. בפעם הראשונה להפגנת סולידריות עם ישראל, שהתארגנה במהירות בשער ברנדנבורג. כל ילד שראיתי שם בעגלה היה נראה לי כמו קורבן מקיבוצי עוטף עזה. כל משפחה הזכירה לי את הנרצחים. כ־600 בני אדם השתתפו בהפגנה. זה גם היה מספר הקורבנות הרשמי אז. דמיינתי אותם שוכבים זה לצד זה, ברחבה מתחת לשער המפואר. בפעם השנייה יצאתי לחברים וחזרתי אחרי כמה דקות משום שהיה קשה להרגיש עד כמה החיים נמשכים כרגיל.

הצורך לחזור לארץ בזמן משבר היה פיזי כמעט. אני כבר שנים ארוכות באירופה, עם חיים מלאים, אבל העבודה כעיתונאי ישראלי שומרת אותי מחובר היטב לנעשה בארץ. כמוני יש רבים, בעוצמה משתנה של חיבור. אולי למי שלמד פה בבית הספר, הלך לצבא, השאיר משפחה בארץ, קשה מאוד להפסיק להיות ישראלי. יש מי שמצליחים לעשות זאת, מעטים לדעתי.

ויש עוד גורם שקצת דחף אותי לישראל: חוסר הנעימות שהיה כרוך בלהיות בברלין בתקופה שכזו. עוד ביום הטבח התפרסמו תמונות של חוגגים בזוננאלה, רחוב מרכזי בשכונת המהגרים נויקלן. אני מכיר את הרחוב היטב. הוא היה פעם היעד המועדף כשרוצים לאכול שווארמת כבש טובה בברלין, או חומוס שמזכיר קצת את החומוס הישראלי. הופתעתי עד כמה הוא השתנה בשנים האחרונות, והפך למשהו שנראה כמו רחוב מרכזי בדמשק, גרפיטי וכרזות פרו־פלסטיניות לכל אורכו. לא הופתעתי מהתמונות, מה גם שמדובר במיעוט, אבל המחשבה הזו - שבזמן שאתה כואב מישהו אחר חוגג את כאבך, מרחק של כמה קילומטרים ובאותה העיר - הייתה קשה לעיכול. לא אלך לשם מסקרנות, חשבתי, ולו כדי למנוע מעצמי מראות שיבריחו אותי מהעיר הזאת לתמיד.

הסולידריות בברלין ובגרמניה כולה גדולה בהרבה מהשנאה הזו. כבר מהימים הראשונים התחלתי לקבל הודעות ושיחות טלפון ממכרים גרמנים, אפילו כאלה מההיסטוריה הרחוקה. מבני משפחה של בת הזוג שלי, שכנים ואפילו רופאים. הפגנות של גרמנים שהתייצבו לשמור על בתי כנסת חיממו את הלב. גם כמה דגלי ישראל ברחובות והתבטאויות הפוליטיקאים נגד אנטישמיות. אם כבר להיות באירופה, חשבתי, גרמניה היא אולי המקום הטוב ביותר להרגיש תמיכה מצד המערכת הפוליטית והחברה. ניסיתי לשקף את זה בסיקור, שלעתים מסתכל על אירופה כמקשה אנטישמית מפחידה אחת.

וכך, 12 ימים אחרי הטבח בדרום, ביום חמישי, מצאתי את עצמי בטרמינל השמור מאוד של טיסת אל על לישראל, בפינה רחוקה של שדה התעופה של ברלין. בחוץ חנו נגמ"שים ושוטרים חמושים פיטרלו, ובתוך שער היציאה היו מעט נוסעים. רוב מי שהיה צריך לחזור לישראל כבר חזר. השעה היתה מוקדמת אבל זוג שם את ערוץ 12 בטלפון הנייד שלו, וכולנו שמענו כיצד בצה"ל מתכוננים לתמרון הקרקעי.

מה הכוח הזה שמושך אותך חזרה למולדת בזמן משבר, חשבתי. אולי הרצון לא להחמיץ אירוע לאומי? הרצון לסייע איכשהו לבני עמך? אולי זו פשוט תפיסה שהלכה ונבנתה מאז שהיית ילד? האם יש אפשרות אחרת למי שקרא את חסמב"ה והקריא שירים ביום הזיכרון? ומאיפה ההרגשה הזו שאתה בטוח כיהודי דווקא במדינה שבה הכי פחות בטוח להיות יהודי? שאתה מוגן דווקא במקום שבו אתה תחת סכנת טילים וטבח ואכזריות בלתי־נתפסת? חשבתי על הרצל שזגזג ברחבי אירופה, עולה על רכבות מצד לצד כדי לנסות לקדם חזון שיגן על העם היהודי המפוזר ומאוים ברחבי היבשת. היו לו הרבה שאיפות, להרצל, אבל בראש ובראשונה הוא רצה להגן.

המחשבות האלה, שמחתי לגלות, פשוט נעלמו ברגע שבו נחתתי בישראל. ההוויה והתודעה התיישרו. הכל הרגיש במקום, גם אם הרבה יותר נורא. הפיצול התאחה. למחרת כבר הייתי בקיבוצי עוטף עזה ובאתר המסיבה ברעים, בסיור לעיתונאים, וכמה ימים לאחר מכן במטה משפחות החטופים. ברחתי למרחבים מוגנים מהדרום עד הצפון, ראיתי טיל נופל מולי בים ומתפוצץ, אבל הרגשת התסכול ואולי חוסר האונים שנובעת מהמרחק נעלמה. הרגשתי בבית.

בזמן הזה רבים במערב אירופה חוו שבר גדול. הם הרגישו כיצד הקהילות המקומיות זונחות אותם. איך הרחוב נכבש על ידי מפגינים פרו־פלסטינים, שילוב של קהילות מוסלמיות וגורמי שמאל שהם עצמם הרגישו חלק מהם. מי שהיו פעילים בעולמות המוזיקה, התרבות, האומנות ואפילו המאבק בשינויי האקלים, למשל, חשו בגידה שספק אם תחלים. הישראלים נשארו קפואים ב־7 באוקטובר בעוד אירופה עברה הלאה, למה שקורה בבתי החולים בעזה. הישראלים והיהודים חיפשו סולידריות וקיבלו כתף קרה. לא כולם, לא בכל מקום, אבל פצע מסוים שהיה שם כל הזמן נפתח מחדש באלימות. מכרה מליטא, שחקרה את השואה וגם תעמולה רוסית, חתמה על מכתב סולידריות עם עזה ונגד רצח עם שמבצעת ישראל. "אני לא מאמין שנכשלת על המבחן הראשון", כתבתי לה, "שלום ולא להתראות".

ארבעה שבועות לאחר מכן הגיע הזמן לשוב לברלין. בשדה התעופה, היכן שהיו פעם שלטים שחוגגים המצאות ישראליות כמו עגבניות שרי ודיסק־און־קי, הוצבו מאות תמונות של החטופים. התמונות שלהם מחייכים, הסיפורים, השמות והגילאים שוברים את הלב. הם גרמו לי לחוש כאילו אני נוטש אותם. אם נסעת בשביל לעזור, אז מה בעצם עשית. ואם נסעת בשביל עצמך, אז למה בעצם אתה חוזר.

הדירה שלנו בברלין גדולה ומרווחת. הבניין שרד את הפצצות מלחמת העולם השנייה. רוב מי שגרו בו היו יהודים. הוא עמד לא משופץ במשך שנים, נמכר אחרי נפילת החומה ואיחוד העיר, וחצי מהרווחים הועברו לוועידת התביעות. הנוף יפה, ואין אזעקות בברלין. אפשר לנשום ולהירגע. הלכתי ברחוב מתחנת החשמלית ועד לכניסה לבניין הדירות. רוב העלים בברלין כבר נשרו והנעליים שקעו במרבד צהוב שזרח בשמש סתווית. היה שקט מסביב ורק הקול של המזוודה שלי מתגלגלת על האבנים הדהד ברחוב. חזרתי הביתה, חשבתי, אבל איפה הבית?