גיא דנון, צילם עצמו מתחבא בתעלה לפני שחולץ מהמסיבה / עיבוד: אלישע נדב
"הי, הייתי במסיבה ברעים, התחבאנו עם הזוג הזה ששמותיהם לירון ויפית. אם מישהו יכול למסור לי חדשות לגביהם, זה באמת יעזור לי", כתב גיא דנון בפוסט ששיתף בקבוצת הפייסבוק Secret Tel Aviv, ולצדו תמונה של השניים מחייכים, כשהם שוכבים בתוך תעלה. על פי הבעתם לרגע ניתן היה להניח שהם עדיין נרגשים מהמסיבה, אבל לירון ויפית התחבאו באותו הזמן ממה שהם החשיבו כמטח רקטות כבד, ובפועל כנראה כבר היה יותר מזה. הפוסט של דנון שותף 6,000 פעם - וסייע לו למצוא אותם בריאים ושלמים, לפחות בגוף. אבל התמונה שבזכותה הוא השיג את סגירת המעגל שקיווה לה מעלה שאלה - מה הוביל אותו לתעד את עצמו ואת שותפיו ברגעי האימה? מה גרם לו להדליק את הטלפון ולהפעיל את המצלמה כשהרקטות שורקות מעל?
● ראיון | מנהלי סולאראדג' מדברים לאחר שהחברה מחקה כ-15 מיליארד דולר מהשווי
● ראיון | "ההטיה של BBC קיימת כי ארגונים כאלה מעדיפים להעסיק עיתונאים עם אותה תפיסה"
● הצוללת | כך הפכה הודו לאחת התומכות הכי גדולות של ישראל
ולא רק דנון. רבים ממשתתפי המסיבה ברעים וכן תושבי העוטף שהסתתרו בממ"דים כשמחבלים סביבם ואפילו חיילים בשדה הקרב - בחרו לצלם את עצמם או את המתרחש סביבם באותם רגעים. וזה מדהים ומתמיה, שכן נדמה שברגעים האלה בדיוק הנטייה הטבעית היא לחשוב איך נשרוד, לתכנן את נתיב ההימלטות המדויק או לכל הפחות להיות שקטים ומרוכזים כדי ששום מחבל לא ישמע וימצא אותנו. אבל עבור אותם אנשים, או לפחות עבור חלקם, בהם גם ילדים, הנטייה הטבעית הייתה דווקא לצלם. וקשה שלא לתהות: האם הצורך לתעד מתעורר אצלנו ברגעי הסוף או שהתופעה הזאת היא חלק מההרגל שלנו לתעד כל דבר כל הזמן, בלי להוציא מהכלל מצבים קיצוניים כמו אלה?
"באותו רגע ידעתי שאלה עלולים להיות רגעיי האחרונים", מספר דנון לגלובס. "זה בהחלט עבר לי בראש, ומה שחשבתי הוא שאם אני יוצא מזה, אז תהיה לי מזכרת מאירוע מטורף, ואם לא, אז אני רוצה שכולם ידעו מה קרה לי". דנון עצמו חולץ מהאירוע בידי עוז דוידיאן, תושב פטיש שהציל כ־120 איש במסיבה.
גם גילי יוסקוביץ' הייתה במסיבה עם חברתה ושותפתה העסקית רומי אליהו ברנט. השתיים רצו לקדם שם את מותג האופנה שלהן. "אני ורומי עושות סטורי כל הזמן, זה חלק מהחיים שלנו", מספרת יוסקוביץ'. "כשהיריות החלו לא ידענו אם להיכנס לרכב כדי לנסות לברוח או להישאר במקום כי יש בו אבטחה. רומי דיברה עם הבת שלה ואז המשיכה לצלם והעלתה סטורי, וככה כולם הבינו מה קורה איתנו. היא ממש תיעדה הכול. ואני צועקת לה 'רומי, תיכנסי לאוטו', וכבר שמענו את היריות קרובות מאוד. הסתתרנו מאחורי שיחים כשהמחבלים יורים לידנו וסביבנו, ואז ירו ברומי".
המחבלים המשיכו הלאה מבלי שיוסקוביץ' נחשפה. היא ניסתה לחלץ מתוך השיח את אליהו ברנט, ואז הגיעו עשרות מחבלים נוספים. יוסקוביץ' ברחה והתחבאה לסירוגין במשך שעות. "בשלב כלשהו חששתי שהטלפון ירעיש אז זרקתי אותו הצידה. הייתי חייבת להיות קשובה מאוד". לבסוף היא חברה לקבוצה של חיילים שחילצו את עצמם יחד מאש מחבלים. חברתה אליהו ברנט לא שרדה. "אחרי שקיבלתי את ההודעה הסופית כל מה שעשיתי היה להסתכל בתמונות, במדיה החברתית, עד שהבנתי שזה עושה לי לא טוב והפסקתי. אבל החיים שלי הם במדיה החברתית, וגם של רומי היו, והם נמשכים. אני כן רוצה להנציח אותה, גם בצורה הזאת. זה חלק מתהליך הריפוי".
"זה היה להם טבעי: כל עוד אני חי, יש לייב"
רבים מנפגעי הטבח של 7 באוקטובר השתמשו בטלפון ובמדיה כדי להזעיק עזרה. כך שמענו וראינו כבר בשעות הבוקר המוקדמות שיחות והודעות וואטסאפ מצמררות, שחושפות את האימה דקה אחר דקה. אבל דנון ואליהו ברנט ז"ל השתמשו בטלפון פשוט כדי לתפוס רגע, אולי אחרון, עם האהובים שלהם.
ד"ר כרמל וייסמן, חוקרת תרבות דיגיטלית, מנסה להסביר את התופעה. "15 שנה בערך אחרי המצאת הטלפון החכם, והמכשיר הזה כבר הפך להיות חלק מהגוף שלנו. כבר התרגלנו שאנחנו חווים את העולם דרכו. אנחנו אפילו לא מתייחסים לזה כתיעוד, אלא כחלק בלתי נפרד מהחוויה.
"אנשים בורחים ויורים עליהם והם שולפים את הטלפון ומתעדים את הבריחה בצורה שעלולה אפילו לחבל בריצה, או מתקשרים ומצלמים מתוך המסתור כשיש בכך סיכון מסוים לחשוף אותם. בבסיס זיקים הלוחמים כתבו בזמן הלחימה 'מחבלים רצים לעברי', ואז ירו, כוונת ביד אחת וטלפון ביד השנייה".
למי הם כותבים? לקהל הרחב? לבני משפחה?
"גם וגם. ראיתי שמישהי כתבה לאחותה - לא הודעת פרידה וגם לא בקשת עזרה. היא כתבה פשוט 'המחבלים באים'. נראה בעיניי שיש כאן החצנה של הקול הפנימי שלנו, זה שאומר 'עכשיו תברחי', 'אמא, מחבלים באים עליי!' או 'אני לא מאמינה שזה באמת קורה'. אבל התרגלנו, ובעיקר הצעירים התרגלו, להחצין כל כך את הקול הפנימי, עד שאנחנו כבר לא יכולים כמעט לשרוד בלי זה.
"מה שנוגד את האינטואיציה שלי כמישהי שהיא לא 'ילידה דיגיטלית' (מי שנולדו וגדלו בעידן רווי טכנולוגיה ותקשורת דיגיטלית - ג"ו) הוא שהייתי מנחשת שברגעים של סכנה 'האני המתעד' קורס ונותר רק 'האני החווה'. את בבריחה! מה את מרימה את הראש של 'האני הרפלקסיבי'? על פניו זה יכול רק לפגוע באינסטינקטים שלך. אבל עבור הילידים הדיגיטליים, אלה שהתבגרו עם הסמארטפון, זו כבר בכלל לא שאלה אם כן או לא מתעדים".
וייסמן סבורה שהצורך לתעד ברגעים האחרונים טבוע בהיותנו בני אנוש, אבל כן מצביעה על התפתחות דורית, בעידוד הטכנולוגיה כמובן. "גם לדורות הקודמים היו מילים אחרונות מפורסמות, יצירות אחרונות שנכתבו מתוך מחשבה על המוות. כשחיה נמצאת ברגעיה האחרונים, היא מאוד כאן ועכשיו, היא עוסקת רק בהישרדות, אין לה מחשבות על הנצחה, ואילו הרצון של בני האדם להשאיר אחריהם משהו הוא ייחודי מאוד לאנושות. אבל זה תמיד היה. מה שלא תמיד היה הוא התיעוד ממש ברגעי סכנה.
"חוקרי הביולוגיה האבולוציונית אומרים שבני האדם לא השתנו מקדמת דנא. יש לנו תגובת 'הילחם, ברח או קפא'. אבל הנה נולד פה דור שיש לו תגובה רביעית, שבה 'האני המתעד' הוא כבר כל כך טבעי לו, שהוא ממשיך להיות חי וקיים גם ברגעי סכנה. ואני חושבת שזה מעיד על האופן שבו הטכנולוגיה כן הולכת ומרחיקה אותנו מהטבע, יוצרת אדם חדש שנהיה יותר ויותר שונה מבעלי החיים סביבנו, מבעל החיים שאנחנו היינו. לא טוב יותר או רע יותר, אבל שונה.
"אבל אם נשווה למשל ל'פרויקט המכשפה מבלייר', סרט שהיה חדשני כשהראה קבוצה של סטודנטים מתעדת את עצמה בתרחיש הנורא מכול (הם יוצאים לצלם סרט אבל תוך כדי עקבותיהם נעלמות בידי גורם לא ידוע - ג"ו), הרי שחלק משמעותי מהסרט ההוא עסק בכך שהם באו לתעד. ואני חושבת שהחיילים או הצעירים שהרימו את הטלפון מול המחבלים לא חשבו שהם באו לתעד. זה פשוט היה להם טבעי. כל עוד אני חי, יש לייב".
גם ד"ר מירב שהם מאוניברסיטת תל אביב, חוקרת התנהגות צרכנים בדגש על הקשרים דיגיטליים ותקשורת פה לאוזן מקוונת, מנסה להסביר. "הנטייה העצמית לתיעוד הייתה קיימת מאנשי המערות ועד אנה פרנק. כולנו יודעים שאנחנו בני חלוף ורוצים להשאיר משהו. ידוע שאנשים הנוטים למות מתעדים את רגעיהם האחרונים. הדבר שהשתנה הוא פשוט הכלי.
"במקרה הזה אולי הם חשבו: זה כל כך הזוי שזה כמו סרט, אנחנו לא מאמינים שאנחנו באמת עוברים את זה. אולי המחשבה היא שאם זה כל כך מוזר, אז צריך לתעד את זה, כדי שנבין אחר כך מה היה שם, שנוכל להראות לאחרים מה היה שם, שלא נישאר בודדים עם החוויה, שנוכל לחלוק אותה כמו שהתרגלנו לחלוק כל דבר שקורה בנו".
אנחנו רגילים שברשתות החברתיות מה שקיצוני ויוצא דופן זוכה לתשואות. האם יכול להיות שלפני שאנשים הבינו שהם בסכנת חיים, שאחרים כבר נפגעו, הם ראו הזדמנות נדירה לתעד משהו יוצא דופן, ריל שיהיה רק להם?
"קשה לי להאמין שמישהו חשב בזמן הסכנה כמה לייקים הסרטון יקבל ואיך ניתן יהיה למנף אותם", אומרת שהם. "אני כן חושבת שהרעיון ש'עכשיו קורה לי משהו שלא מרגיש אמיתי' גורם לחשוב 'אז ברור שאני חייב גם להסריט את זה'".
עצם השימוש בסמארטפון, היא מוסיפה, הוא גורם מרגיע. התרגלנו להשתמש בו כדי לנחם את עצמנו, לאסקפיזם, כדי להרגיש שאנחנו לא לבד. התנועה האוטומטית הזאת של להרים את הטלפון ולהביט בו יכולה כשלעצמה לנחם אותנו. "יש הקוראים לו מוצץ דיגיטלי".
חלק מהטיפול בפוסט־טראומה קשור לאופן שבו הופכים את הטראומה לנרטיב שיחזיר לנו חלק מהשליטה בסיפור שהתוקף או הנסיבות הפקיעו מידינו. האם תיעוד תוך כדי האירוע, בנייה של נרטיב תוך כדי האירוע, עוזרת לתהליך הזה או פוגעת בו?
"בסיטואציה שבה אין לי שליטה התיעוד של המצב למעשה מקנה לי שליטה במידת מה. יש לי איזושהי תחושת בעלות על זה, אני יכולה לספר את הסיפור שלי. הסיטואציה נכפתה עליי אבל אני בוחרת מה לתעד, איך לתעד, איך לספר.
"רובד הפרשנות יכול לתת תחושת שליטה", מוסיפה וייסמן. "הרי זה מה שעושה הקול הפנימי, הוא אומר לך 'תירגעי, תנשמי, יהיה בסדר'".
ניהול האימה גורם לנו להתנהג בניגוד ליצר ההישרדות
לרובנו יש יצר הישרדות ואנחנו משקיעים מאמצים רבים בלהישאר בחיים, אך לכולנו יש ידיעה ברורה שיום אחד פרויקט ההישרדות הזה ייכשל, ואנחנו נגיע לסופנו. הקונפליקט הבלתי נמנע בין הדברים הללו הוא הבסיס לתיאוריית ניהול האימה, שפותחה בתחילת שנות ה-2000 בידי שלושה חוקרים אמריקאים, ג'ף גרינברג, שלדון סולומון וטום פיז'ינסקי. היא נסמכת על עבודתו של האנתרופולוג ארנסט בקר מ־1970.
ההתנגשות בין יצר ההישרדות לתודעת המוות יוצרת אימה, אומרים החוקרים. אנחנו מבלים את חיינו בניהול האימה, באמצעות כלים כמו אסקפיזם, אמונה בעולם הבא ושייכות למשהו גדול יותר שיכול לתת לנו תחושה של חיי נצח סמליים. מה יכול להיות גדול יותר? לאום, דת, אמנות, חברה מסוימת שבה אנחנו חיים או התחושה שיש לנו נשמה גדולה יותר מהחומרים המרכיבים אותנו, ושהנשמה הזאת נשארת איכשהו בזיכרון הקולקטיבי של העולם גם אחרי שאנחנו מסתלקים ממנו.
החוקרים טוענים כי המשמעות הזאת שאנחנו מייחסים לעצמנו, בעיקר בעיני השלם הגדול מאיתנו שהוא לרוב החברה שבה אנחנו חיים, גורמת לנו להרגיש קצת פחות בני תמותה. הצורך בניהול האימה יכול לגרום לנו להתנהג דווקא באופן שמנוגד להישרדותנו או שמירה על בריאותנו, כי נעדיף לנהוג בצורה שמחזקת את השייכות שלנו לקבוצה, את הבולטות שלנו בתוך הקבוצה או את משמעות חיינו, על חשבון הבריאות או ההישרדות.
למעשה, הם אומרים, פחד המוות הוא הכוח המניע של העולם שלנו, של התרבות כולה, ולא המיניות, כפי שגרס פרויד. מחקרי ניהול האימה לא התייחסו לרשתות החברתיות, אבל אפשר להניח כי עבור אנשים מסוימים הרשתות הן החיבור לדבר שהוא גדול ונצחי מהם.
התיאוריה הזאת מסבירה גם מעשים הרואיים. "כשהמוות הוא למען שלם גדול יותר מאיתנו זה קצת משקיט את האימה", אומר צחי עין דור, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן, שמתמחה, בין היתר, בתורת ניהול האימה. "לכן אנחנו כל כך רוצים גם לשמוע את הסיפורים האלה. אם היינו חושבים על הנרצחים כקורבנות אקראיים, לא היינו יכולים לתפקד. ההרואיקה עוזרת להתמודד עם החרדה הקיומית. מאותן סיבות אנחנו רואים גם התכנסות לתוך התרבות שלנו ותגובות חריפות למי שאומר שהתרבות שלנו היא לא הטובה ביותר. זה מסביר המון".
גם את התיעוד העצמי?
"אני לא מכיר מחקרים שעסקו ספציפית בתיעוד עצמי בשעת חירום", אומר עין דור, "אבל מה שכן נחקר, גם על ידי, בנוגע לתיאוריית ניהול האימה הוא הקשר בין האישיות של אנשים מסוימים לבין הרצון שלהם לחפש קרבה של בני אדם אחרים בעת סכנה. הנושא הזה נקרא 'הגנה חברתית'.
"במחקרים שערכנו העמדנו אנשים במצב חירום מדומה, למשל מחשב שנראה כאילו הוא מתחיל לבעור. אנחנו רואים הבדלים משמעותיים בין תגובות של אנשים שונים לסכנה. חלקם מתקרבים, חלקם קוראים לעזרה וחלקם מחפשים את קרובי המשפחה או החברים שלהם. אנחנו מזהים תפקידים שונים עם בעלי אישיות שונה, גם במעבדה וגם בשטח".
עין דור מסכים עם כותבי תיאוריית ניהול האימה כי אל מול המוות בני אדם מחפשים חברה בכל מחיר. "לא טוב היות האדם לבדו, ובמצבי סכנה זה נכון במיוחד. יש היגיון אבולוציוני בכך, אם חושבים על מי אנחנו: יצור די שברירי, שלא רץ מהר יחסית ליצורים נטרפים, שלא יכול לטפס, שכוחו בלחימה מוגבל. אנחנו יודעים לשרוד בקבוצה, והתפתחה מערכת שגורמת לנו, כשאנחנו במצוקה, קודם כל לחפש אנשים אחרים. כשהאדרנלין פועם בגוף, בראש יקפצו לנו מיד אנשים שחשובים לנו. זה משהו שאנחנו יורשים בגנטיקה שלנו, כברירת מחדל של יונקים, שכולם נולדו חסרי ישע וצריכים יצורים אחרים כדי להתפתח".
אבל הקבוצה גם התמקצעה בתפקידים שונים. "לא כולם נלחמים, אבל לא כולם בורחים. לפעמים ההבדל טמון בסיטואציה, כמו המרחק מהמחבל, ולפעמים הוא טמון באישיות. מחצית מאיתנו הם בעלי היקשרות בטוחה. האנשים האלה מאופיינים בפעולה חברתית, שזה לארגן קבוצות ולעבוד בקבוצות. אני מאמין שמי שיצאו לחלץ אחרים הם בעלי היקשרות כזו.
"קבוצה נוספת היא בעלי ההיקשרות החרדתית, שתמיד שואלים 'באמת אוהבים אותי?'. הם תמיד מלאי ספקות ולכן הם טובים בזיהוי סכנה. חלק מהאנשים הללו הצילו משפחות ויישובים שלמים, כי זיהו גם במקרה הזה את הסכנה מראש. המבנה השלישי הוא הנמנע. אנחנו נקרא לו 'הסנוב'. הוא מופנם, הוא מחזיק פאסון, ולסכנה הוא כנראה יגיב מהר כי דווקא לא יעלו לו לראש תחילה אנשים אחרים, אלא האירוע עצמו, התגובה. אדם כזה יכול להציל הרבה אנשים, אבל הפעולה שלו היא יחידנית, הוא לא זה שיארגן קבוצה לפעול יחד".
מי מבין אלה יעלה סטורי באמצע מלחמה?
"בעלי ההיקשרות הבטוחה, שיחפשו מיד את הקרובים שלהם. הם יגידו 'אוהב אתכם, יכול להיות שנגמר'. החרדתי ירצה להיות נוכח ברשתות כי החרדה מופיעה אצלו במהירות, והוא זקוק לנוכחות של אחרים כדי שתרגיע אותה".
"חלק גדול ממה שאנחנו יודעים הוא בזכות הסרטונים"
ד"ר טל פטלון, מנהלת מכון המחקר והחדשנות של מכבי KSM' רופאה מומחית ברפואה דחופה ורפואת משפחה וניהלה מחלקה לטיפול פליאטיבי, מסכימה כי ברגעים האחרונים מה שבני אדם זקוקים לו ביותר הוא קשר. "סוף החיים מלווה בשלושה פחדים עיקריים. פחד מכאב, פחד מאובדן הקשרים המשמעותיים בחיים ופחד מהלא נודע. אצל הצעירים שמצאו את עצמם מול מחבלים אני מאמינה שבעיקר היו בולטים השניים האחרונים. אם מקבילים את זה לעולם הרפואה אז המצב הדומה ביותר הוא כשמגיע אלינו אדם שקרה לו משהו במפתיע, כמו תאונה או אירוע בריאותי פתאומי, והוא לא יודע אם הוא יצא מזה. אנחנו מקבלים פתאום מטופל שייתכן שהשעות שלו ספורות".
פטלון מאשרת כי בדיוק אז מתעורר הרצון ליצור קשר. "זה הדבר שנותן לנפגעים את ההקלה הרגשית הגדולה ביותר, הקשר עם אדם אהוב. אנחנו רואים את הרצון הזה בכל דבר, מפצוע תאונה שמחזיק את היד לרופא, שכל הזמן מחפש אותו בעיניים, ועד צורך מיידי להתקשר להורים, לחברים או למישהו קרוב. אני מאמינה שמי שדיברו למדיה החברתית גם רצו ליצור קשר, שזה היה המניע העיקרי שלהם, ואולי לא ידעו מי זמין ומי ער".
אבל יש עוד רובד, לדבריה: "המסורת של וידוי לפני המוות, שבעבר הייתה מקובלת מאוד, היום כבר לא קיימת, ואנשים מוצאים לה תחליפים. וידוי אומר למסור עוד מידע חשוב אחרון, כמו 'תגידו לו שאני סולח לו' או עוד עצת חיים אחרונה לילד. ברפואה הפליאטיבית פיתחנו את הרעיון של וידוי דיגיטלי - עדות מצולמת אחרונה שתישאר לדורות הבאים".
כדי להיות נוכח בעתיד בצורה כלשהי.
"כן, אבל יותר מזה, כדי לעזור. די מדהים לראות כיצד אנשים, גם במצב של סכנה ברורה, עדיין רוצים לעזור. היו דוגמאות מדהימות לכך ב-7 באוקטובר, ואני מאמינה שגם התיעוד, היה בו משהו מזה. 'אני רוצה לספר את הסיפור של מה שקורה פה כדי לעזור לאנשים אחרים להבין את זה אחר כך', 'אין לי נשק, אבל יש לי טלפון וזה מה שאני יכול לתת לעולם. לא בשביל הלייקים, בשביל שיהיה לעולם את התיעוד'.
"ובאמת חלק גדול ממה שאנחנו יודעים על האירועים נבע מהסרטונים הללו שהקורבנות או הניצולים בעצמם צילמו. אני חושבת - ולא דיברתי איתם, זו רק האינטואיציה שלי - שאף אחד מהם לא הצטער על התיעוד".