ד''ר לייה נאור / צילום: אורן זיו
אישי: גרושה + 2, גרה בפרדס חנה
מקצועי: יזמת ומפעילת "מרחב מרפא" לטיפוליים נפשיים בשורדי הטבח במסיבה ברעים, בעלת "דרכים לדעת", מרכז להתפתחות וצמיחה באמצעות הטבע
ילדות: נולדתי בברקלי שבקליפורניה לאבא ישראלי ואימא אמריקאית. כשהייתי בת 7 הוריי חזרו בתשובה. ארבע שנים אחר כך, לאחר שנולדו שלושת אחיי, עלינו ארצה וגרנו בשכונת רמות בירושלים. למדתי בבית הספר בית חנה, אבל לא השתלבתי בסביבה החרדית. חייתי חיים כפולים. כל הזמן הסתכלתי על החילונים בקנאה, הרגשתי כלואה.
● פורטפוליו | הוא פיתח מערכת לשוק הנדל"ן, היום הצבא והמשטרה מסתערים עליו
● פורטפוליו | המלחמה הפכה את החברה שלו לכוכבת בבורסה, עכשיו הוא מזהיר ממלחמת רחפנים
● פורטפוליו | מנכ"ל בית החולים אסותא באשדוד מספר על הרגע שבו הגיעו למיון מחבלים
צבא: כשראו שאני לא משתלבת, ההורים שלי הסכימו שאעבור לאולפנת צביה של הזרם הלאומי-דתי. שם התחלתי לחיות. כבר אז ידעתי שאני רוצה להתגייס לצבא. בגיל 17 אספתי סביבי כמה צעירים בגילי, נסעתי למשרדי הקיבוץ הארצי ואמרתי להם שאני רוצה להקים גרעין נח"ל. הגרעין אכן קם ביישוב ראש צורים, ובמשך שנתיים ושמונה חודשים הייתי חיילת לוחמת שפושטת את המדים בכניסה לשכונה החרדית.
לימודים: עם סיום השירות הצבאי התבקשתי להדריך נוער יהודי מחו"ל במצפה רמון. אחר כך התקבלתי לעבודה במרכז המבקרים שם. התחלתי להדריך טיולים ובמקביל למדתי לתואר ראשון בעבודה סוציאלית ואחר כך לתואר שני בדרמה תרפיה - שניהם באוניברסיטת תל אביב. בשלב זה התחלתי להוביל מסעות בטבע, שהיו גם פעילות טיפולית.
טבע וטיפול: כשהבנתי כמה עוצמה יש בחיבור בין הטבע לטיפול, התחלתי לחקור את הקשר הזה. עשיתי דוקטורט בחוג לייעוץ והתפתחות האדם בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה. הוא עסק בחוויות חד־פעמיות ומשנות חיים בטבע, ובהמשך גם במודל לטיפול באמצעות הטבע. במקביל הקמתי את "דרכים לדעת", מיזם שאני רואה בו את מפעל חיי, העוסק בטיפול, הדרכה וחניכה דרך הטבע.
לעבוד עם כאוס: הגיעו אליי עשרות אנשים שנחשבו למצליחים, אבל חוו דיכאון, בדידות וחוסר משמעות. היציאה לטבע אפשרה להם לפגוש את עצמם בלי כל המדדים החברתיים־מעמדיים החיצוניים, והחזירה אותם למקום פשוט וראשוני שבו רוב הטיפול הוא חווייתי. ב־20 השנים האחרונות למדתי לעומק איך לעזור לאנשים להתחבר למהות הפנימית ולטבע האותנטי שלהם. אני תמיד עובדת עם כאוס, אני יכולה רק לשלוט בתגובה ובמהות שלי בעולם שכל הזמן משתנה.
שורדי המסיבה: בבוקר 8 באוקטובר הייתי בדרך למלונות בים המלח כדי לטפל במפוני בארי, אבל בדרך חשבתי דווקא על שורדי המסיבה ברעים שמפוזרים בכל הארץ. היה לי ברור שהם חייבים מענה טיפולי מיידי כדי להחלים מהטראומה. למחרת פתחנו מרכז מרפא ראשון עם 40 מטפלים בהתנדבות בבית יצחק. כששאלו אותי מה אני צריכה כדי להתחיל, אמרתי: פופים, הרבה פופים. רציתי לתת לשורדי המסיבה הרגשה של בית, של משהו רך. בהתחלה הגיעו אנשים שהמוות דבק בהם, הם נראו כמו צל ועיניהם היו חלולות. הבנו שלא ניתן לעשות איתם שום דבר ורבלי, אף שהיה לנו צוות של פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים. הבנו שבמקרה הזה תעבוד רק גישה אינטגרטיבית שרואה מכלול של גוף ונשמה. לא חיכינו שהם יבואו אלינו לקליניקה, חיבקנו אותם.
חוות רונית: שבוע לאחר מכן עברנו לחוות רונית, וגדלנו מאוד. יש שם מגוון רחב של פעילויות וטיפולים: שיחות סביב המדורה, משחקי כדור, יצירה וציור, דיקור, טיפולים פסיכולוגיים ועוד. הניצולים בוחרים מה מתאים להם ובאיזו רמת עצימות בכל יום. לא מכריחים אף אחד לעשות שום דבר. עד כה טופלו אצלנו כ-3,500 איש, לא רק הניצולים עצמם, אלא גם בני משפחותיהם, חבריהם ואפילו הורים שכולים. יש לנו כ-600 אנשי צוות, כולם בהתנדבות. אנחנו שוקדים עכשיו על מעבר למושב קבע ברשפון. מלבד זאת, יש לנו מתחמי מרפא נוספים שנפתחו בעקבות 7 באוקטובר, בירושלים, באילת וגם אחד נייד.
אשמה: רבים ממשתתפי המסיבה היו תחת השפעת חומרים משני תודעה. את חלקם זה הציל, כי זה אפשר להם לרוץ עשרות קילומטרים; אחרים הגיבו באטיות ולא הצליחו להתעשת; עבור רבים מהם זה הופך את הטראומה לקשה וכואבת יותר. וזה עוד לפני שהגיעו אלינו אוכלוסיות נוספות כמו אנשי כוחות הביטחון והצבא, שפונים אלינו מדי יום. רוב השורדים חשים תחושות אשמה קשות, רבים מהם היו מעדיפים למות ולא להמשיך לחיות במצב כל כך שבור. אנחנו מחברים אותם מחדש לכוחות ולאיכויות שלהם. מדינת ישראל צריכה עכשיו מרחבים מרפאים מדן ועד אילת.
מימון: מקור המימון הבלעדי שלנו הוא תרומות. מדברים איתנו כל יום, כל היום, נציגים מביטוח לאומי וממשרדי הממשלה, הם אפילו השוויצו בנו בפני ארגון הבריאות העולמי, אבל עד היום לא ראינו מהם שקל.