כל משאית עוצבה כמו מטבח ביתי, עם תנורים, כיריים וכיורים / צילום: שירן רוקבן
ברחבת מלון נבו ישרוטל ים המלח הוצבו בימים האחרונים שתי משאיות שעליהן מתנוססת הכתובת "מכינים אוכל של בית", לצד הסמל של קיבוץ סעד. באחת מהן עמדה אחינועם גולן, חברת הקיבוץ, מעל סיר ענק ומהביל, וצעקה מהחלון לחנה אדמנית, שבישלה עם ילדיה במשאית השנייה בדיחה שהעלתה חיוך על פניה. ככל הנראה הרגל ארוך שנים, מכיוון שחנה היא גם השכנה מהבית הצמוד בסעד, שתושביו פונו למלון.
● הישראלי שגייס כ־6 מיליון דולר לחיילים ופצועים, בזמן שבניו נלחמים
● המהנדס שפיתח את "מענטש" - מטען נייד שמתאים גם לציוד טקטי בטנקים
הילדים המבשלים ממוקדים בפיזור התבלינים בתבשילים, הכנסת לחם השום לתנור ואפיית העוגיות. אחינועם מוזגת לכל מי שעובר צלחת ענקית של מרק תימני, בלי לשאול או להבדיל בין תושבי המלון לכאלו שנקלעו למקום. אחרי שהצלחות כמעט ריקות היא צועקת בשמחה "כמה אני אוהבת לארח", רואה עוד מישהו מגיע, ומודיעה שהיא מוזגת לו מרק. הוא אפילו לא מנסה להתווכח.
תושבי סעד, שהמחבלים תכננו להגיע אליו אך לא הצליחו, פונו למלון יום לאחר מתקפת הטרור הרצחנית של חמאס. היוזמה להביא אליהם את הקיטצ'ן טראקס משותפת למספר אנשים וקבוצות שניסו לזהות את צרכי הקהילה, ואז יצרו במהירות את הפרויקט.
כל משאית עוצבה כמו מטבח ביתי, עם תנורים, כיריים וכיורים. אחת מהן בשרית, השנייה חלבית, וכל משפחה יכולה להירשם מראש, ולמשך כמה שעות לבשל את המאכלים של הבית, שאליו הם לא יכולים לחזור.
"זה לא שאין לנו מה לאכול, יש המון, האוכל הוא ברמה של מלון וההיצע הוא אינסופי. אבל אין לנו שום יכולת בחירה, אין כמעט ארוחות משפחתיות, ולפעמים אנחנו רוצים את האוכל של אימא", מסבירה שרון בראל, מנהלת הקהילה בסעד.
"זו הפעם הראשונה שאני מרגישה שחזרה לי החיות מאז השבת ההיא", מוסיפה חנה, השוהה עם ילדיה במלון. "הייתי רוצה לחזור הביתה, זה לא אפשרי, אז לפחות יש את זה. המטבח הוא הלב של הבית. בסוף, זה המקום שממנו הכול יוצא. וזה מאוד משמעותי".
השף שהצטרף
המהלך נולד בכלל עם מטרה אחרת - אחרי החגים הייתה אמורה להיכנס פעילות חדשה למערכת החינוך בסעד, של פוד לאב מבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת בן גוריון. במסגרת המעבדה, התלמידים היו אמורים להשתתף בתהליך עיצוב מחדש של חוויית האכילה בבית הספר, במטרה לחזק את החוסן הרגשי ותחושת האוטונומיה.
אבל אחרי החגים לא הגיע, וד"ר רינת אברהם, בת הקיבוץ וחברה בצוות נגב פוד לאב, חשבה על שינוי כיוון ושיתפה בכך את מנהלת הקהילה בראל וגם את בועז ישראלי, מנכ"ל מכון המחקר פרקסיס ויועץ למיזם בתחום החוסן המנטלי.
"הבנו שזו עומדת להיות תקופת חירום ממושכת, ושאנחנו חייבים לייצר רציפות תפקודית לאנשים, כדי שאפשר יהיה להרים את הראש. כשחיים במלון לאורך זמן, הדבר הראשון שנפגע זה התא המשפחתי. המשפחות איבדו שליטה טוטאלית על החיים שלהן. יהיו תהליכים ארוכים מאוד כדי לשקם אותם, אבל הצורך להריח ריח של חביתה או שניצל עלה מהרבה מאוד הורים".
ישראלי מסביר שבסעד הסיפור הוא פחות של טראומה, ויותר "תהליך של בניית חוסן להתמודדות עם ההשלכות של אי־ודאות מתמשכת, שמקורה בעקירה". לדבריו, אחרי שהגו את הרעיון וביקשו להביא קיטצ'ן טראק לרחבת המלון, הוא חשב על טיעון מחץ שישכנע את מנהל המלון, שי דדוש. אבל מערכת היחסים החמה שכבר נרקמה בין עובדי המלון למפוני סעד, גרמה לדדוש להסכים בלי לחשוב פעמיים.
הכתובת הבאה הייתה טלי לידר, נציגת הפדרציה היהודית של פילדלפיה בישראל. "כמעט כל הפדרציות בקהילות היהודיות בצפון אמריקה הבינו שצריך להירתם מיידית", היא אומרת. "התחלנו בקמפיין חירום שבמסגרתו גויסו מעל 600 מיליון דולר. אנחנו לא מחליפים כספי מדינה, אבל כן נכנסים לדברים משמעותיים. המון כסף הלך לבתי החולים ברזילי וסורוקה, למשל, ולמחלקת השיקום של שיבא. גם כיסינו את הבור של הצורך המיידי, כמו מזון וביגוד. אחר כך התחלנו לנסות להבין מהם הצרכים הסמויים".
לאחר שהושג המימון, פנה ישראלי לשף אייל לביא, שמשמש כיועץ קולינרי ומנחה סדנאות בישול. יחד הם גילו עד כמה קשה להשיג בתקופה הזו פוד טראקס, מכיוון שכולן מגויסות לשטחי כינוס ולטובת חיילים. "איתרנו שתיים שבדיוק חזרו מפעילות", מספר לביא. "שיפצנו אותן, קנינו את כל הציוד, והפכנו אותן למטבח ביתי".
"להחזיר את הוודאות"
בשלב הזה נכנס לסיפור ערן גינזברג, מנהל ענף המזון בקיבוץ עלומים, וכיום מנהל את המערך הלוגיסטי במלון מטעם הקיבוץ. "לא רצינו להביא לרחבה ספסלים ושולחנות מוכנים, אלא לבנות אותם יחד עם הקהילה, כדי שכל אחד מהקהילה מרגיש שהוא חלק מזה", הוא מספר. "כל המערך שבנינו החל עם הכוחות הפנימיים שלנו, והניידות מעבירה תחושה שלמרות הכול אתה לא פה בקבע".
"חוסר ודאות יכול לפרק קהילה ומשפחה", מציינת אברהמי. "פה אתה בונה אלמנט שמחזיר ודאות - מה אני מתכנן למשפחה שלי, מה נכנס לי לגוף, מה אוכל בערב או מחר. משהו מוכר ובטוח. אוכל הוא גם זיקה למקום. ברגע שהתערערה לי הזיקה במובן הכי אכזרי, אני צריך להחזיר את התחושה של יצירת מקום משלי".
ישראלי מספר שכבר פנו אליו יותר מעשר קהילות שפונו, וביקשו להביא משאיות כאלו גם אליהן. "יש לנו מימון לזה", הוא מציין. "יקרה פה תהליך של כיול מחדש. ההתעוררות של התא המשפחתי זה הדבר הגדול של המלחמה. כולם דיברו בהתחלה על הקהילתיות כמסגרת שתציל אותנו. בעיניי המסגרת הנעלמה היא המשפחה. אם אתה מבטל את הרמה הזו, ומחזק רק את הרמה של הקהילה, אתה יוצר עיוות של שיווי המשקל. לקהילה יש כוח תומך, אבל גם מפרק. צריך לגבש את המשפחה מחדש".
תוך כדי שאנחנו מדברים, חנה מציעה לנו עוגיות שהוציאה מהתנור. אחינועם מחפשת עוד מישהו להציע לו מרק תימני. בעלה של רינת מביט באחינועם, ומחייך. "אמרתי לרינת כמה חסר לי המרק התימני, האוכל הביתי של שבת. ואז נדלק לה משהו, משם התחילו להריץ את זה, והנה נסגר מעגל".