כיתת הכוננות באשלים / צילום: דוברות אשלים
הכניסה ליישוב אשלים עמוסה חמושים. הביגוד שלהם תואם. חלקם משופצרים כמו לוחמי יחידת עלית לקראת שחרור. בעין בלתי מזוינת אפשר לגמרי להאמין שאלה חיילים. קשה לנחש שלפני ה־7 באוקטובר היו להם חיים אחרים לגמרי. שגם היום, בשעות מסוימות יש להם חיים אחרים לגמרי, עם משפחות וזוגיות ועבודה. שיש ביניהם אנשי טיפול, עובדי הסתדרות וחשמלאים. שמה שמפריד בין הבית לשדה הקרב הפוטנציאלי הוא כמה צעדים.
● ערן אפרת ואביר קארה רוכשים ציוד במיליונים לחיילים. איך יכול להיות שזה שוב פעם קורה לנו?
● בחסות טורקיה: בכירי חמאס שוחררו אתמול מהכלא בלוב
אבל כשהבית יכול להפוך לשדה קרב, כפי שלימדו אירוע ה־7 באוקטובר, גם הגבול שבין הצרכנייה לנשקייה מיטשטש. כיתת כוננות היא במובן מסוים אם הטשטוש הזה כולו. "היישובים נהיו מוצב. בכל רגע נתון יש חמושים שלנו שמסתובבים. אנשים מתאמנים. תחמושת מוטמנת באזורים נפיצים. שגרה הזויה", מספר תומר מרציאנו, סגן הרבש"צ של אשלים. "זה לא פשוט לאנשים, וככה אדם נחשף להרבה אתגרים שהשכנים שלו חווים ביום יום והוא לא ידע קודם. לרבדים הרבה יותר רגישים. אם אני יודע שעובר משהו על מישהו, שיש לו קשיים בבית למשל, נשבץ אותו עם אנשים שיהיה לו קל יותר להיות איתם. שקל להם יותר לתחזק שיחה. כי בסוף, הוא צריך שיחה".
לא הייתה שום תחמושת ב־7 באוקטובר
אשלים הוא יישוב קהילתי במועצה האזורית רמת נגב. המועצה, החולשת על שטח של 4.2 מיליון דונם, היא הגדולה בהיקפה בישראל, משתרעת עד גבול מצרים ונחשבת ל"עוטף של העוטף". כבר שנים שהתושבים בה חוששים שביום פקודה הם יהיו לבד. "המכשול שלנו הוא כזה שסוחרי סמים עוברים אותו ב'אהלן אהלן'", אומרים שם. לכן גם המועצה תרגלה עוד לפני ה־7 באוקטובר צוותי חירום והקימה צוות לוט"ר (לוחמה בטרור) מיוחד בשיתוף עם הצבא, שיועד לתרחישים של חדירת מחבלים ליישובים. בנוסף, מספרים, הייתה שם תוכנית מגירה ליום שיצטרכו להקים צוות אבטחה מקומי, עמדות לחימה פוטנציאליות ותצלומי אוויר.
ובכל זאת, גם שם לא הייתה שום תחמושת ב־7 באוקטובר. את הנשקים הארוכים לקח הצבא מכיתות הכוננות לפני שנים. מה שכן היה באשלים בשבת ההיא הם אקדחים אישיים. אבל היה ברור שלאורך זמן זה לא יספיק. אז החברים ביישוב ובמועצה יצאו לרכוש כאלה. "ממצב של אפס קנים (נשקים ארוכים - נ"ס) ביישוב, הגענו למצב של התחמשות כמעט מלאה", אומר מרציאנו, ומספר שגם חוות הבודדים הסמוכות ליישוב חמושות עכשיו, לפעמים ביחס של נשק לאדם. "יומיים אחרי ה־7 באוקטובר, כבר היינו יותר מוכנים מהצבא". ומה קרה ביומיים האלה? הרבה. "התחלנו לפנות מבנים. בנינו מחסנים כי הבנו שאין לנו איפה לאפסן ציוד חירום", מספר עידן ביסמוט, המזכיר של אשלים וחבר בכיתת הכוננות. "בהתחלה הכל היה ברכבים שלנו, שנראו כמו מחסני מלחמה".
אחרי שהם סיימו לאלתר נשקיות, לגייס תרומות (גם מיצרני נשק, שהעניקו להם אספקה של כדורים), לקבל נשקים ותחמושת מהמועצה (שהשקיעה באירוע האבטחתי, בכלל היישובים, למעלה ממיליון שקל), להסליק אותה במקומות מפתיעים ואפילו להיעזר בילדים שימלאו את המחסניות - הם עברו להתאמן. גל ביסמוט, הרבש"צ, מספר על שגרה של שני אימונים בשבוע. "חזרנו לנוהל של פעם", מרציאנו משתף. "אתה מרים טלפון לחברה בחמ"ל ואומר לה 'אני רוצה לירות שעתיים במדבר' והיא אומרת לך 'סגור, תויק'. אתה לוקח את האמבולנס של היישוב, יוצא לשטח, מאמן את האנשים וחוזר חזרה". אבל אולי, לפני שיורדים לפרטים האלה, כדאי להבין על מה אנחנו מדברים כשאנחנו אומרים "כיתת כוננות", או לפחות על זו שהוקמה ביישוב כמו אשלים.
"צריך ליצור שליטה מלאה כמה שיותר מהר"
כיתת כוננות היא צוות של תושבים שמאבטחים את המקום שהם גרים בו. מאז ה-7 באוקטובר, באשלים, כמו ביישובים רבים נוספים ברמת סיכון גבוהה, חלק מן החברים בכיתה הם מגויסיי מילואים שקיבלו צו 8 אך מבצעים אותו בבית. חלק אחר הם מי שמחזיקים ברישיון לאקדח, ומכונים בעגה המקומית "חמושים", וחלק נוסף הוא מתנדבים, שלא גייסו אותם, אבל הם בעלי עבר צבאי רלוונטי וביקשו לתרום מחלקם להגנה על הבית.
במצב דברים רגיל, כיתת כוננות אמורה להיות צוות אורגני שמתאמן פעם־פעמיים בחודש ויודע מה לעשות בשעת פקודה. באשלים לא הייתה כיתת כוננות בכלל לפני ה-7 באוקטובר, למרות שביישוב מאוד רצו שתהיה כזו. "המשטרה לא לקחה אחריות והצבא אמר שבאזור שלנו יש את 'צוות פלד' (יחידה צבאית - נ"ס) שנותן מענה לאירועים", אז לכאורה, אמרו להם, לא צריך כיתה. בעלי העבר הצבאי ביישוב הקימו על דעת עצמם את מה שהם כינו "גברברי אשלים", צוות שכוון בעיקר כדי להגיב לאירועים פליליים. כיתת כוננות, בטח לא כזו שיכולה להגן על יישוב שלם מאירוע פח"ע, לא היתה.
האידיאל של כיתת כוננות מתפקדת, מסבירים באשלים, הוא לסיים אירועים ביטחוניים כמה שיותר מהר, ולהחזיק את היישוב עד שמגיעה תגבורת. "הנשק צריך להיות יעיל ומכוון למקומות הנכונים, ואם יש ספק - שלא יהיה", אומר מרציאנו, גם בתגובה לשאלה מדוע בעצם לא מצרפים כל אחד לכיתה. "בסוף זו לא יחידה לוחמת. צריך ליצור שליטה מלאה על כל סיטואציה כמה שיותר מהר - ולא לחתור למגע".
להצטרף לכיתת הכוננות יחד עם בן הזוג
הבעיה כעת היא שחלק מהאנשים הללו, שמיומנים בדיוק בזה - מגויסים ליחידות המקור שלהם במילואים. זה גם החשש ממצב של מלחמה רב־זירתית: שגם אלה שבכיתת הכוננות כרגע, יימצאו את עצמם במקום אחר. לכן בין היתר, מכינים גם את מי שלא בכיתה להתנסות בנשק. כל זה לא מונע מהחברים באשלים להתייחס לכיתת הכוננות כאל קבוצת לוחמה שחברים בה רק מי שרוצים להיות חברים בה ושיודעים באמת איך לתפעל נשק. הם גם מדברים שם כבר על השלב הבא: צוות טקטי מיומן שהוא חלק אינטגרלי מהיישוב גם בשגרה. החולצות עם הלוגואים שהם לובשים עכשיו הן חלק מזה. אנשים צריכים להרגיש שהם חלק ממשהו כדי לקחת אותו ברצינות.
ובינתיים בבתים, מאתגר. הרבה תושבים, בהם ילדים, חרדים מכל רעש, ואימוני הירי מכניסים למגננה. היישוב צמוד לשטח אש גדול ומורגל בהאזנה לאימונים, והפעם, בכל זאת, התגובות שונות. "אני מקבל טלפונים ב־6 בבוקר אם אפשר לעדכן כשהצבא עושה מטווחים, כי לא ישנים מזה כל הלילה", מספר עידן ביסמוט. "הנוכחות שלנו מגבירה אצל התושבים את תחושת הביטחון, אבל בלילה היא עדיין נפגעת".
גם ההימצאות של החברים בכיתה בפעילות אבטחתית ביישוב מייצרת מורכבות. מצד אחד, הקירבה של המילואימניקים הביתה מיטיבה. היא ודאי עדיפה על חוסר הוודאות שבמרחק, לבטח על סכנת החיים הכרוכה בפעילות ברצועה. ומצד שני - חברי כיתת הכוננות הם בבחינת נוכחים נפקדים. הציפיות מהם, בצדק, מעורבבות. ומשק הבית, שוב, מוטל בעיקר על כתפי מי שנשארות שם, וגם אין להן לכאורה זכות להתלונן. "אומרים לנשים: 'מה את רוצה? הוא בבית', אבל זה קשה לכולם", מעיד ביסמוט. "אין תקשורת באמת. אנחנו מנסים לייצר שגרה, אבל היא מסובכת".
אז מה בכל זאת עושים? מפתחים פתרונות יצירתיים מעולם הכלים החדש־ישן. המטווח. ההמצאה האחרונה של אשלים - מטווחי זוגות. "הפכנו את זה לספורט לאומי", מספר מרציאנו. "הילדים בגנים - אנחנו הולכים לטווח. את מטווחי הזוגות עשינו כדי לתת לנשים שהבעלים שלהם משרתים במילואים ביטחון עם הנשק, וגם הפוגת התאווררות". בילוי עם M־16 באמצע המדבר? מבחינת מרציאנו אין טוב מזה בעולם. "העץ של סימבה. לב המדבר. לא צריך יותר מזה כלום".
ויש גם מי שמצאו פתרון אחר - להצטרף לכיתת הכוננות יחד. שירן וחגי רסאד מאשלים הם הורים לשלושה ילדים בני 10-12. היא רכזת שמנהלת מטפלים בבני נוער שמתמודדים עם התמכרויות בכפר השיקומי "רוח מדבר" הסמוך ליישוב. הוא סועד את אביו המבוגר ומפעיל עסק קטן של מתנות, שמפסיד הרבה מאז המלחמה. לשניהם יש רישיון לאקדח. שירן, לוחמת לשעבר במג"ב, הוציאה את הרישיון מזמן, אחרי "שומר החומות". "משהו בביטחון התערער. אני הרבה בדרכים, אני מלווה מטופלים, נוסעת הרבה עם הילדים, ומשהו בי אמר שאני צריכה אקסטרה הגנה", היא אומרת. חגי, שלו בכלל פרופיל 21 והוא התנדב לשירות, קיבל את הרישיון רק בשבוע שהתחילה המלחמה. הפיתרון שהם מצאו לעת הזו, הוא לחלק ביניהם את משמרות הלילה באבטחה.
"עכשיו אתה לא יודע מי אויב ומי חבר"
"באתי לפה בצוואה של בן גוריון כמו שאומרים, ליישב את הנגב", משתף חגי. "הגעתי מבאר שבע. משכונה לא קלה. לא רציתי שהילדים שלי יראו מה זה נרקומן ושתייה ואלימות. רצינו מקום פסטורלי. קהילתי". אבל לאט לאט, עוד לפני השבת השחורה, דברים התחילו להתערער. פריצות תכופות למכולת השכונתית. סוחרי סמים על הגדרות. פשיעה. לטענת חגי, רק שתי ניידות ששומרות על המועצה כולה. "אני לא יודע את מי להאשים, את המדינה, את הממשלה, את בן גביר, אבל בשורה התחתונה אין לנו מענה מיידי. אני לא אסמוך על ניידת שתגיע, ואם קורה אירוע פח"ע, אנחנו בבעיה".
ואכן, באותה שבת שחורה, הוא הצטרף למה שלימים הפך לצוות האבטחה של היישוב. "בהתחלה לא היה פה כמו עכשיו, שגייסו חלק מהשכנים למילואים לשמור. ההבנה הייתה שאם אני לא אשמור על הבית - לא יהיה מי שישמור עליו", הוא מסביר. וככה הם מתנהלים. ערב ערב לסירוגין בכיתת הכוננות. מחליפים זה את זה אם צריך. מבחינתו של חגי, זה גם לא משנה אם יביאו עוד שוטרים עכשיו. "זה יהיה נחמד", הוא אומר, אבל לא יגרום לו להרגיש שהוא באמת בטוח. ומכל מקום, מה שחשוב עכשיו הוא בכלל משהו אחר: "להראות שבעל הבית השתגע. אל תנסו אותנו. מה שהיה לא יהיה. זה מה שאנחנו משדרים לשכנים שלנו עכשיו. אנחנו אנשי שלום ותמיד דיברנו על שלום. אבל עכשיו אתה לא יודע מי אויב ומי חבר. ובסוף ביתי זה מבצרי, ואני צריך לשמור עליו".