ביום שאחרי המלחמה: אהבה במקום שנאה

הכותב הוא מומחה לפתרון יריבות בין קבוצות

יום אחד אחרי המלחמה אנחנו עלולים לחזור למאבק חסר הפשרות בינינו. השמאל יאשים את הימין במחדל ארוך-השנים של העצמת החמאס, בהתעלמות מתוכנית ההשמדה שלו ובניסיון ליצור פה דיקטטורה. הימין יאשים את השמאל בפינוי גוש קטיף, בהסכמי אוסלו ובכלל בהחלשת מדינת ישראל בהפגנות בשנה האחרונה. כך, ביום שאחרי המלחמה נמשיך את המלחמה בינינו. 

לבחון את תפיסות העולם מחדש

אחד השיעורים שניתן ללמוד מהמלחמה הזו הוא שעלינו לבחון את תפיסות העולם הבסיסיות ביותר שלנו. זו משימה של כל אחד ואחת מאיתנו. אם נבחן את תפיסותינו הבסיסיות באופן כן, נגיע בוודאי למסקנה שחלקן לא נכונות, שחלקן לא רלוונטיות, ושאת חלקן יש לבחון מחדש.

למשל, אם הרבנות יכולה לזרז תהליך גיור למי שמבקש לחזור לעזה כלוחם ולמות כיהודי, אז למה לא לזרז ולהקל על תהליכי גיור של מי שמבקשים לחיות כיהודים בעולם שבו יש כל-כך הרבה שונאי יהודים? אם הטייסים שרק אתמול נתפסו כאנרכיסטים יכולים להציל את המדינה, אז יש מי שחייב להם התנצלות. אם אנשי הרבנות הצבאית נתנו לילות כימים כדי להביא לקבורה מכובדת של מאות נרצחים, אז אני מלא הערכה כלפיהם.

אם בדואים הצילו את אחיי ואחיותיי, אז אני רוצה לבנות איתם ברית פורמלית לחיים משותפים בארץ הזו, ולא למוות משותף. אם העדה הדרוזית שילמה מחיר כבד במלחמה הזו, כמו בכל מלחמות ישראל, אז אני רוצה לזעוק די לאפליה שלהם, בואו נכיר תודה ולא רק במילים אלא במעשים.

אם ארגוני זכויות האדם השונים, שרק אתמול חשבתי שהם כל-כך ערכיים, סירבו לגנות את הטבח, אז אני חייב לבחון את הקשרים שלי אליהם. אם אוניברסיטאות מסוימות בעולם שנחשבו ליוקרתיות ולראויות לכבוד גדול, לא גינו את הטבח והמעיטו בערכם של התקפות על סטודנטים יהודים, אז אולי זה כבר לא כל-כך מכובד להיות קשור אליהן.

אם חיילות ונשים הצילו יישובים ונלחמו כלביאות, אז אולי אשנה את דעתי בנושא גיוס נשים ליחידות קרביות. אם כתף לצד כתף נלחמים המתנחל, העירונית, הקיבוצניק, הימני והשמאלנית, אז יש תקווה, ואנחנו יכולים לבנות מחדש את הגשר בחברה הישראלית. 

אטימות מול פתיחות

אם התפיסות שכל אחד ואחת מאיתנו מחזיקים בהן נשארו בדיוק כפי שהיו, אנחנו סובלים מבעיה של אטימות. אטימות היא מצב שבו אדם לא נותן לעובדות לערער על המציאות המדומיינת שיצר. כל עובדה חדשה שהוא פוגש שמתאימה לתפיסות שלו - הוא מאמץ, וכל עובדה שסותרת אותן - הוא דוחה כלא רלוונטית או כפייק.

אדם הסובל מאטימות בטוח שהוא מושלם ושאינו טועה לעולם. אבל אדם כזה משול למי שמנסה למצוא את דרכו ברחובות לוס אנג'לס כשהוא מחזיק בידיו מפה של ניו יורק. על אף שהולכים ושבים מעירים לו על טעותו, הוא מתעקש שהוא ימצא את דרכו באמצעות המפה שהוא מחזיק, והמציאות לא תצליח לערער על מה שהוא מנסה לכפות עליה להיות.

פתיחות היא ההפך מאטימות, אבל היא דורשת אומץ. להיות אדם פתוח זה להיות בעל מסוגלות לשנות עמדה או דעה, לאור שינויים במציאות או עובדות חדשות. פתיחות דורשת אומץ, כי אדם המזוהה עם עמדה מסוימת עלול לחשוש ששינוי עמדתו תתפרש כחולשה או כחוסר עמידה על עקרונותיו. 

מגדלור ערכי משותף

ביום שאחרי המלחמה, נמצא מנהיגים שיכולים לסייע לחבר את הקרעים ואת השסעים שיצרנו כולנו יחד. ביום שאחרי, נתחיל תהליך מאחה של "בקש להבין תחילה", תהליך שבו יש קודם כל להקשיב לצד השני ולהבין את נקודות הכאב שלו. נבחין בין עמדות למניעים ולערכים שמובילים לאותן העמדות, וכך נוכל למצוא ערכים משותפים, עליהם נוכל להסכים, ומהם נוכל לפתח את העתיד שלנו כאן יחד. ביום שאחרי, נבנה מגדלור ערכי משותף.

ביום טרגי אחד שנרצה למחוק מהזיכרון גילינו שהאויב לא הבחין בין שמאל לימין, בין תינוק לסבתא, בין דתי לחילוני. היום אנחנו מבינים שאנו יכולים להתחבר לערכים משותפים. אנחנו מתנדבים ביחד, עוזרים זה לזה ונלחמים כתף לצד כתף. אנחנו משפחה אחת רחבה הבנויה על השוני המרהיב של היושבים בארץ הזו. ביום שאחרי, נתחבר באהבה.