שער עיתון בניו מקסיקו, השבוע. עלייה חדה בצילומי החורבן מעזה בעיתונות האמריקאית / צילום: גזיר עיתון
הכול, אדוני מזכיר המדינה, הכול הוא שאלה של מרווח הטעות. יש ארצות שהן כל כך גדולות ורבות אוכלוסין ועתירות כוח תעשייתי עד שהן יכולות להרשות לעצמן להיות מובסות פעם אחר פעם מבלי ליפול לקרשים. ויש ארצות שתבוסה גדולה אחת מפילה לקרשים, מפני שמותניהן צרות, וגבן קרוב מדיי אל הים.
● יואב קרני, פרשנות |המלחמה נגד הזיותיו של אבו עוביידה
● יואב קרני, פרשנות | מלחמת הגרילה נגד ישראל ברחובות אמריקה מצמיחה שרירים פוליטיים
אנחנו חושבים על צרפת של 1940 לעומת רוסיה של 1941. קרב אחד (סדאן) חתם בעצם את גורלה של צרפת. אלוהים אדירים, כמה קרבות רוסיה הפסידה. מה זה הפסידה. ניגפה. בתוך שלושה חודשים היא איבדה 420 אלף בקרב אחד (מינסק), כמעט חצי מיליון בקרב שני (סמולנסק), 200 אלף בקרב שלישי (אומן), 700 אלף בקרב רביעי (קייב). בשלב מסוים היטלר עמד עלי הקווקז, ושכשך את רגליו בוולגה. ורוסיה עדיין לא הפסידה. ארה"ב הפסידה כמעט את כל האוקיינוס השקט בימים הראשונים של המלחמה. היפנים היו קרובים לנעול את תעלת פנמה. אז מה.
אנחנו חוזרים ומתוודעים עכשיו אל חולשותינו. אנחנו גילינו בשבעה באוקטובר שחיינו תלויים מנגד. הידעת שבקיץ 1973 אריק שרון, שעתה זה פרש מצה"ל, הכריז כי ישראל יכולה לכבוש את כל המזרח התיכון, מן האוקיינוס האטלנטי עד המפרץ הפרסי, בתוך שבוע אחד?
למען האמת, בסוף אוקטובר 1973 כמעט שום דבר לא עמד בין אריק לקהיר. ושום דבר בעצם לא עמד בינינו לדמשק. גנרל בדימוס, שהיה לימים המנהיג של מפלגת שמאל רדיקלית, אפילו כתב מאמר שבו הציע שאמנם נכבוש את דמשק, כי אם לא נכבוש, הערבים לא יידעו שהם הפסידו במלחמה, ולא ילמדו את הלקח.
אנחנו חזרנו וטעינו, אדוני מזכיר המדינה. היה נדמה לנו שאנחנו חזקים ממה שהננו; שפיתחנו דוקטרינה של הרתעה, שאיש לא יעז לקרוא עליה תיגר, מרוב פחד או מרוב פרגמטיזם. ואף כי הנחותינו התבדו פעם מפורסמת אחת, לא חדלנו לנסות ולשקם את הדוקטרינה ההיא, ושכנענו את עצמנו מפעם לפעם שהצלחנו.
ב-1982 טיפס מנחם בגין על מצודת הבופור הכבושה בדרום לבנון, ואמר, "מחינו את הטראומה של יום הכיפורים". לא יצאה אפילו שנה אחת והוא הכריז שהמלחמה אשר מחתה את הטראומה הייתה בעצם "אסון".
הובסנו
אולי אינך מבין, אדוני מזכיר המדינה. אנחנו הובסנו ב־7 באוקטובר, ושום תמרון קרקעי מוצלח לא ישנה את זה. הם היו בדרכם לאשקלון, הם היו בדרכם אל הגדה, הם גררו את חיילינו המושפלים מבסיסיהם, הם העלו באש את חגורת היישובים שהקימו הורינו והורי־הורינו. הם הציגו אותנו במערומינו. וגם אם נניף דגל בחאן יונס, הגלגל לא יחזור אחור.
מאז ומעולם אנחנו מדברים על הסכנה האורבת לקיומנו, ומצדיקים באמצעותה את המעשים השנויים ביותר במחלוקת, מאז קיבייה (1953) ופרשת לבון (1954) ופעולת עזה (1955). אבל במרוצת השנים חדלנו להאמין שהסכנה באמת אורבת. דיברנו עליה רק לתפארת המליצה. שקענו בשאננות של יוהרה.
כל זה הסתיים. גילינו את הקלות שבה אפשר לדחוף אותנו עד פי התהום. לא נחדל לשאול מה היה קורה אילו בבוקר ההוא הכול היו עושים יד אחת נגדנו: חיזבאללה, עם כוח רדואן בצפת ועם קומנדו בצומת מגידו; והתקוממות כללית בגדה; וכל באי־הכוח של איראן, מן הפרת עד הבאב אל־מנדב; ואיראן עצמה; באותו היום, באותה השעה?
אין זה מן הנמנע שלא הייתם מספיקים להזיז את הג'רלד פורד אל חופינו.
ואנחנו אומרים את כל זה, אדוני המזכיר, לא רק כדי לשכנע אתכם בצורך הצבאי שלנו לנצח במלחמה הזו, אלא בצורך הנפשי. אם אנחנו לא נילחם שעל מנת לנצח, אנחנו נתפרק לגורמינו. המרקם החברתי שלנו יתפורר. חיל ורעדה יאחזו אותנו. יאבד האמון שלנו ביכולתנו להתקיים. אנחנו נימלט בהמונינו.
מי כמוך יודע מה קרה לצרפתים בימי תבוסתם במאי/יוני 1940, כאשר ערים התרוקנו מיושביהן, ומיליונים נעו בדרכים לעבר מקלט לא־קיים. התנדפה לכל רוח הארץ בעלת הצבא הגדול והטוב ביותר באירופה. בוגדים מילאו את משרדי ממשלתה, ומכרו אותה לאויביה. יש לך ידע אישי ומשפחתי על מה שקרה לה בשנים הבאות.
איננו מעיזים להראות
כלי התקשורת שלנו נמנעים באופן שיטתי מלדווח על היקף הטרגדיה הפלסטינית בעזה. איננו מעיזים להראות את הילדים מכוסי־הכוויות בזרועות אמותיהם. איננו נוקבים במספרי מתיהם. מאשימים אותנו שקלים חייהם בעינינו. ואמנם יש בינינו לא מעטים המוכנים לרוקן את עזה מפלסטינאיה. אבל זו אינה הסיבה שאנחנו נמנעים מלהראות ומלנקוב. אנחנו עושים כן כדי שלא להתמלא ייאוש. אם נדע מה קורה שם, אולי יתמעט רצוננו לעמוד במשימה.
האין זו הודאה איומה? האין אנחנו משילים חד משמעית כל התיימרות לפן מוסרי? ייתכן מאוד.
אדוני מזכיר המדינה, אנחנו איננו מנהלים מלחמת נקם. אנחנו מנהלים מלחמת חרדה. בסופה, אם נגיע אל סופה, על הררי גוויות פלסטיניות, יהיה קשה למצוא יותר מקומץ אנשים עלי אדמות שלא ירחשו לנו טינה עמוקה.
מה איומה היא הבחירה שלפניכם, אדוני המזכיר: התניחו לנו להציל את עצמנו, או התצילו את עזה מידינו? ייתכן מאוד שזו תהיה בחירה בלתי חוזרת. ייתכן מאוד שאי אפשר להציל גם אותנו וגם את עזה. מה תהיה בחירתם של ג'ו ושל טוני? ומי מכם ירצה להתבונן אחר כך במראה?
רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני . ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר.