רחוב דיזנגוף בתל אביב / צילום: שלומי יוסף
הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה. מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, ומתגורר בעמק הסיליקון. כותב הספר "A Brief History of Money" ומקליט הפודקסט KanAmerica.Com
מוסד העבדות, שהתפתח לפני 5,000 שנה ויותר במסופוטמיה, היום המזרח התיכון, הפך ליסוד מרכזי בכלכלת העולם הטרום־תעשייתי. ללא מיכון תפוקת המזון הייתה נמוכה, והייתה תלויה בשרירי האדם. קיומם של עובדים זולים מאוד היה תנאי הכרחי לקיום חברה עם שכבות שלמות בלתי יצרניות - עוסקות בניהול, בפוליטיקה ובדת. עם השנים הפכו שבויי מלחמה מקור מרכזי לעבדים. במאה הראשונה לספירה היו העבדים 20% - 30% מאוכלוסיית האימפריה הרומית, ומחירם צנח לאחר מערכות צבאיות מוצלחות. כך, לאחר מרד בר כוכבא, הוצפו השווקים בעבדים יהודיים עד שמחיר עבד השתווה להוצאות לכלכלת סוס ליום אחד. עם התפוררות האימפריה הרומית המערבית, במאה החמישית לספירה, השתנתה השיטה. במקום עולם העבדים התפתחה השיטה הפאודלית, ששימרה את העיקרון בדמות המון שמשמש אריס־צמית לבעלי האחוזות והקרקעות. הפאודליזם התפורר במערב אירופה במאה ה־15, אך ברוסיה למשל רק ב - 1861 חוקק חוק שביטל את מוסד הצמית השייך לאדונו.
● החות'ים מאיימים: נתקוף כל ספינה שתשוט לישראל
● דיווח ערבי: מצרים בוחנת קליטת מאות אלפי פליטים פלסטינים
אך בעוד מוסד הצמית דעך באירופה, הטריטוריות "שהתגלו" בעולם החדש יצרו ביקוש עצום לעבדים. המושבות החדשות, בקריביים, בקולוניות הבריטיות ובדרום אמריקה איפשרו גידולי יבולים מלהיבים ולא מוכרים באירופה, בראשם קני סוכר, טבק וכותנה. אלה דרשו ידיים עובדות, והולידו יבוא אכזרי של עבדים מאפריקה. במחצית המאה ה־16 החלה מערכת שיטתית של חטיפת אפריקאים והעברתם כבולים וצפופים באוניות לשוקי העבדים באמריקה. האוניות הפליגו מערבה מלאות עבדים וחזרו מזרחה מלאות בסחורות. בין 1562 ל־1807, שעה שהמסחר בעבדים הפך בלתי חוקי בבריטניה, אוניות בשליטה בריטית קנו באפריקה 3.5 מיליון אנשים שנחטפו מקהילותיהם. כ־3 מיליון מהם שרדו את המסע והגיעו לקאריביים וליבשת אמריקה, שם נמכרו לעבדות. רק הפורטוגזים הגדילו עשות: אלה העבירו לברזיל, שהיתה קולוניה פורטוגזית עד 1822, לא פחות מ־5.8 מיליון אפריקאים לעבדות. יחד עם בריטניה שלטו השתיים על 70% מהם.
באוגוסט 1619 עגנה אוניה ראשונה עם מטען עבדים בקולוניה של וירג'יניה, והיא תשנה לעד את ההיסטוריה של היבשת. ערב ההתנתקות מבריטניה ב־1775, כ-20% מתוך 2.5 מיליון התושבים שב־13 המושבות הבריטיות בצפון אמריקה היו עבדים. רובם התרכזו בקולוניות הדרומיות, שם השתרעו שטחי החקלאות. השחרור מבריטניה לא שינה בהרבה את המצב. לא רק שרבים מהאבות המייסדים היו בעלי חוות, ולפיכך תלויים בקיום המוסד, אלא שבשלב זה העבדים היו נכס מהותי של עשירי הדרום, ממש כמו ראשי בקר.
רעיונות החירות והשוויון ממגילת העצמאות האמריקאית פסחו על העבדים השחורים. מזג האוויר, האדמה, וכוח האדם הזול שסיפקה העבדות, הביאו לפריחה כלכלית עצומה בדרום המדינה חדשה. כך התגוררו בעמק המיסיסיפי ב־1860 יותר מיליונרים מבכל מקום אחר בארה"ב. אך עושר זה, כמו הבעלות על עבדים, התרכז בידי מיעוט. ערב מלחמת האזרחים, למעל 75% מהאוכלוסיה הלבנה שבדרום לא היו עבדים כלל, ורק ל־0.1% היו מעל 100 עבדים. זה לא הפריע להמון הדרומי להילחם ולמות בהמוניו כדי להגן על מוסד העבדות במלחמת האזרחים (1861-1865).
הגזענות כלפי השחורים היתה מושרשת בתרבות הלבנה של המאות ה־16 וה־17. השליטה והניצול האכזרי של העבדים לאורך דורות, והצורך הפסיכולוגי לחיות בשלום עם מציאות שכזו, רק הגבירו אותה.
ב־1863 פרסם הנשיא לינקולן צו ששחרר לחופשי את כל העבדים. ניצחון הצפון הביא סוף ל־250 שנות עבדות מרושעת, אך לא לקץ הגזענות והאפליה של צאצאיהם. רצח לינקולן והסדר פוליטי ב־1877 מנעו את השלמת מלאכת השחרור המלא בדרום. להפך. מאה שנים נוספות של ניצול, הפרדה גזעית ודיכוי זכויות, גם באופן רשמי וממוסד, המשיכו להתקיים. רק בשנות השישים של המאה שעברה, תודות למאבק בהנהגת מרטין לותר קינג, נעלמו הסממנים הרשמיים שלהם.
מבנה שתומך בעבדות
העבדות נעלמה, אך המבנה החברתי והפסיכולוגי שנולד לתמוך בה זה נותר על כנו. היו לכך תוצאות כלכליות מרחיקות לכת, אפילו בשנים שלאחר הצלחת המאבק לסיום ההפרדה הגזעית. כך למשל בשנות העשרים של המאה שעברה, מספר החקלאים השחורים היה מעל מיליון - כ־14% מכל החקלאים באמריקה. עד 1997 הם איבדו 90% מכל אדמותיהם. חקלאים לבנים, לשם השוואה, איבדו רק 2%. נכון ל־2017 היו באמריקה רק כ־35 אלף משקים חקלאיים בבעלות שחורים (1.7%). שווי כל השטחים שאבדו קרוב לחצי טריליון דולר. הסיבה העיקרית לנישול היתה, לפי דו"ח ועדה של הקונגרס: "באופן שיטתי נמנעה מחקלאים שחורים השתתפות בתוכניות ממשלתיות שנועדו לעזור לחקלאים". דו"ח משרד החקלאות הפדרלי מ־1996 קבע: "97% מהתשלומים ששילמה הממשלה לחקלאים הופנו לחקלאים לבנים, שעה שפחות מ 1% הלך לחקלאים שחורים…וגם הסכומים עצמם היו קטנים יותר". הסיבה העיקרית לאפליה זו היתה מנגנון האישורים והחלוקה, שהתבסס על ועדות מקומיות, נגועות בגזענות בוטה.
העבדות, שנות ההפרדה והאפליה והגזענות הממסדית באמריקה נמשכו מאות בשנים. 68% מהאמריקאים מכירים בעובדה כי עד היום השחורים מופלים לרעה. כך בין היתר על פי משאל שערכה בשנת 2020 אוניברסיטת קוויניפאק. אך כשהדברים מגיעים למעשים, הדעות פחות חד־משמעיות. בכל דרום ארה"ב ניתן למצוא סמלים, פסלים ודגלים של גיבורי מדינות הקונפדרציה, שביקשו להיפרד מארה"ב בגין ההתנגדות לביטול העבדות. דגל הקונפדרציה, ה"דיקסי", מתנוסס בגאון בלא מעט מקומות. ב־2017 רוב האמריקאים התנגדו להסרת סמלים אלה משטחים ציבוריים. גם אחרי אירועי 2020, המהומות בעקבות רציחתו של אדם שחור בשם ג'ורג' פלויד על יד שוטרים במיניאפוליס, רק 52% היו בעד הסרתם. במדינות הדרום המספר היה נמוך יותר, כשליש בלבד תמכו בהסרה. בין התומכים והמתנגדים יש פער דורי גדול. בעוד שמחצית מדור המילניאלס, וכ־75% מדור Z, ראו בדגל הקונפדרציה סממן גזעני, רק 28% מדור הבומרס ראו אותו ככזה. הפער הוא גם פוליטי. בעוד ש־67% מאלו המגדירים עצמם כליברלים או אתאיסטים ראו בדגל הדיקסי סימן של גזענות, 75% מאלו ש"מאוד תמכו בטראמפ" בשנת 2020, שעה שנערך הסקר על ידי ניוזוויק, ראו בהצגת דגל הקונפדרציה מקור לגאווה.
למשבר זהות ופער בין דורי זה נקלעה ישראל לאחר אירועי אוקטובר.
אידאולוגיית־על לצדק
עד לפני כעשור, הביטוי ווק ("stay woke") לא היה מוכר לרוב האמריקאים שאינם חלק מקהילות השחורים. הביטוי ,שלידתו לפני עשרות שנים, משמעו עירנות לאפליה על רקע גזעי. ב־2014 נורה בגבו נער שחור על ידי שוטר בפרגוסון, מיזורי, בנסיבות שנויות מאוד במחלוקת. האירוע הביא לגל הפגנות ומהומות ולהתעוררות תנועה בשם "חיי שחורים נחשבים" (black lives matter), והביטוי woke החל להתפשט. בתוך שש שנים הפכה המילה לסיסמה של השמאל הפרוגרסיבי באמריקה, שקרא לצדק חברתי ולהתמודדות עם ההיסטוריה הגזענית של אמריקה. עם הזמן האידיאולוגיה התפשטה והפכה ל"פוליטיקה של זהויות", הרואה את הזהות הגזעית, המינית או הדתית כמרכז ההוויה המחשבתית והפוליטית. התיאוריה החדשה החלה לחלק את העולם, באופן פשטני מאוד, למדכאים ומדוכאים. בצד המדוכאים נשים, להט"בים ומיעוטים בארה"ב, ובראשם השחורים; בצד המדכאים גברים לבנים בעלי זכויות יתר (White Privilege). התיאוריה רואה את שורש הרע בעולם בהיסטוריה הקולוניאליסטית ובזכויות היתר של הגבר הלבן, וכל היתר הם קורבנות. לפיכך, גם בעשותם מעשה מכוער, בלתי חוקי או מזוויע, אין זו אלא תגובה לשנות דיכוי שנכפו עליהם.
כמו הקומוניזם בשעתו, שקנה מקום של כבוד בחוגי האקדמיה כאידאולוגיית־על שתביא צדק למכאובי המין האנושי כולם, כך התפשטה והעמיקה פוליטיקת הזהויות באוניברסיטאות בארה"ב. החיבור של דינמיקה קבוצתית, במיוחד ברשתות החברתיות, יחד עם קהל צעיר, מפונק, אידיאליסטי ונאיבי, המבקש לפתור בססמאות פשוטות את כל בעיות העולם באחת, הביא הצלחה פנומנלית לאחותה המודרנית של הקומוניזם. מעתה לא רק מעמד העובדים ייגאל, אלא כל קבוצות המדוכאים עלי אדמות יזכו לשחרור, והמין האנושי יצא בן לילה מחושך גדול לאור.
המציאות כמובן סבוכה בהרבה, אפילו רק באמריקה. כך למשל קו העוני באמריקה ב־2022 למשפחה בת 4 נפשות עמד על הכנסה שנתית של מתחת ל־27,754 דולר. בשנה זו היו יותר מפי שתיים משפחות לבנות מתחת לקו עוני זה לעומת שחורות. ועדיין, לראות באותם 17.8 מיליון לבנים עניים כבעלי "פריווילגיה לבנה" זה אבסורד. יש לכך גם משמעויות מעשיות. מחקר מקיף שנערך לאורך 3 שנים סוציולוג מאוניברסיטת פרינסטון, ושבחן מאות אלפי בקשות קבלה לאוניברסיטאות, מצא "פער גדול בקבלה בין לבנים ממוצא עני ובין עניים שאינם לבנים, ואף בינם לבין לבנים ממשפחות מבוססות. הסיבה לכך היא שלרוב האוניברסיטאות סכומים מוגבלים מאוד לתת כמילגות תמיכה. הם שומרים את הכסף הזה לאלה שהם יכולים לספור בסטטיסטיקה כסטודנטים בני מיעוטים… הלבנים העניים אינם מסייעים לסטטיסטיקה".
האירוניה היא שתפיסת עולם המבקשת לתקן עוולות שנעשו בעבר על בסיס גזע, מייצרת ביישומה גזענות בוטא כלפי מיעוטים אחרים, אפילו כאלו שאינם "לבנים פריווילגים". על פי המחקר, "אמריקאים ממוצא אסייתי זוכים ליחס מפלה בוטה", וכן "בגלל מספרם הגבוה בין התלמידים המצליחים הן בתיכון הן ובבחינות הקבלה (SAT), ברוב האוניברסיטאות קובעים לגביהם תנאי קבלה קשים בהרבה בהשוואה לתלמידים שחורים או היספניים (בהתעלמות מהרקע הסוציו־אקונומי בפועל של המועמדים השחורים או ההיספנים)". במילים פשוטות, שחור או היספני ממשפחה מבוססת יקבל עדיפות גדולה על אסייתי ממשפחה ענייה.
רובם המוחלט של יהודי ארה"ב ממוצא אירופי, ורובם המוחלט הצליח, במאמץ רב־דורי עצום, לטפס גבוה בסולם החברתי והפיננסי באמריקה. לא פלא שבפוליטיקת הזהויות הזו הם מקוטלגים כ"לבנים פריווילגיים". מציאות זו, יחד עם מדיניות ישראל בשטחים ובעיקר מפעל ההתנחלויות והסלחנות כלפי התנכלות של תושבי השטחים היהודים לפלסטינים, היוו קרקע פורייה לפעילות נמרצת של חוגים פלסטינים־מוסלמיים (במימון נדיב של גורמים במפרץ) באוניברסיטאות בארה"ב. חיבור כל הנ"ל הביא בפרוץ מלחמת אוקטובר לסופה המושלמת הנפרשת בפנינו.
כמה אירוני שישראל, שלפחות שני שלישים מאזרחיה אינם לבנים־אירופאים, ויותר משלושה רבעים מהם רחוקים מלהיות "פריווילגיים", לוהקה על ידי השמאל הפרוגרסיבי להיות היורשת של הבריטים הקולוניאליסטים, סוחרי העבדים, ובעליהם האבות המייסדים של אמריקה. ועצוב כמה מהר נשכח כי צאצאי אודים מוצלים מאש אלה, היו הקבוצה האתנית הראשונה באמריקה שהצטרפה לצעדות לשוויון של מרטין לותר קינג באלבמה.