בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, וג'ו ביידן, נשיא ארה''ב / צילום: Reuters, Debbie Hill
זה היה יכול להיות כמעט משעשע, אלמלא הנסיבות הקודרות: שני מנהיגים, שחייהם הפוליטיים תלויים להם מנגד, קוראים זה את סקרי דעת הקהל המזעזעים של זה - וקוראים תיגר זה על זה.
● הסוחר שפורש בגיל 47, אחרי שהרוויח 100 מיליון דולר ב-3 שנים
● "מצב חירום כלכלי" בארגנטינה. אלה הצעדים של הנשיא החדש
אין לנו כמובן ידיעה קונקרטית על הרגלי קריאת הסקרים של ג'ו ביידן ושל בנימין נתניהו, אבל צירוף המקרים מעניק לנו את החופש לנחש.
יום אחד לאחר הסקר של קמיל פוקס בערוץ 13 ("הליכוד יורד ל-17 מושבים בכנסת"), נשיא ארה"ב מכריז כי הגיע הזמן לממשלת נתניהו "להשתנות". ושלושה ימים לאחר סקר דעת קהל ב'וול סטריט ג'רנל' ("טראמפ עולה בפעם הראשונה ליתרון ברור על פני ביידן"), ראש ממשלת ישראל מצפצף פעמיים, תחילה בדלתיים סגורות ודולפות ואחר כך בפומבי, על העדפותיו של ממשל ביידן ביום שלמחרת סינוואר.
קטן הספק שהם ניזונים עכשיו זה מחולשותיו הגלויות של זה. במקרה של ביידן, נראה שהביטוי הפומבי היה מאולתר, אולי אפילו לא מכוון. הקריירה הציבורית הארוכה של הנשיא עשירה במעידות רטוריות, בייחוד במעמדים אינטימיים, כמו פגישה עם תורמים למסע הבחירות שלו. הנשיא נוטה אז להשיל את רוב העכבות, להפשיל שרוולים, ולפטפט. למען האמת, אנשים תורמים סכומים נדיבים בדיוק כדי לשמוע את הנשיא משוחח, לא נואם. הוא נוטה לעמוד בציפיותיהם.
אבל גם מועט הספק שעודף כנותו של הנשיא בתיאור יחסיו עם ראש הממשלה משקף את תחושותיו. יש לו חשבון ארוך מאוד עם נתניהו, עוד מן הימים הראשונים של כהונתו כסגן נשיא בממשל אובמה. יש לו הסתייגויות פוליטיות מנתניהו עוד מן הימים שבהם נתניהו היה האיש מס' 2 בשגרירות ישראל בוושינגטון, לא "לפני 50 שנה", כפי שאמר ביידן ביום ג', אלא לפני 40 שנה, אבל מי סופר.
שלוש פעמים בן גביר
הנשיא הנוכחי של ארה"ב, בניגוד גמור לקודמו, מאזין ברוב קשב לתדרוכי הבוקר של יועצו לבטחון לאומי. בשיחתו עם תורמיו, הוא הזכיר את שמו של איתמר בן גביר שלוש פעמים. הוא יודע יפה את מאזן הכוחות בישראל, ורוצה לשנותו.
"הוא ידיד טוב", אמר הנשיא על ראש הממשלה, "אבל עליו להשתנות… הממשלה הזו בישראל מקשה עליו להתקדם". התקדמות בעיני ביידן היא שתי-מדינות-לשני-עמים.
צריך להגיד שנשיאי ארה"ב אינם מרבים להשיא עצות כאלה לממשלות של מדינות ידידותיות, גם כאשר יש להם השגות על מעשיהן. אף על פי כן אין לישראלים יסוד לתלונה. ישראל שייכת לקטגוריה נפרדת, זו הקטגוריה המאפשרת לנשיא לשלוח כוח משימה גרעיני אל חופיה, כדי להגן עליה, גם בהיעדר ברית פורמלית. יש ביחסים האלה פמיליאריות, שהיא לא פעם מופרזת ומביכה, אבל היא מעניקה את הלבנים ואת המלט לידידות שאין לה תחליף.
בסך הכול, שיחת הנשיא עם תורמיו, שאחוז ניכר שלהם היו יהודים, היתה רצופה הבעות של אהדה עמוקה לישראל ולעם היהודי. הנשיא אמנם דיבר על התמעטות האהדה לישראל בעולם, והשתמש במלים השנויות במחלוקת "הפצצה חסרת אבחנה" לתיאור פעולות חיל האוויר בעזה, אבל לא נבעה מדבריו כל סטייה מעצם תמיכתו בזכות ההגנה העצמית של ישראל ומן הצורך לבער את חמאס.
"זו בדיוק הסיבה"
היה נקודת חיכוך פוטנציאלית אחת, החוזרת ונשמעת כנראה בשיחות פרטיות בין בכירים אמריקאים לישראלים: הניסיון החוזר של ישראלים להשוות את ההפצצות על עזה עם ההפצצות האמריקאיות על גרמניה ועל יפאן בזמן מלחמת העולם השנייה.
תגובת הנשיא באוזני תורמיו היתה, "זו בדיוק הסיבה שיצרנו מוסדות בין לאומיים לאחר המלחמה, כדי להבטיח שהפצצות כאלה לא יישנו". אפשר להשיב על זה שהפצצות כאלה נשנו בהחלט, כאשר ארה"ב הפציצה את ערי צפון וייטנאם בין 1966 ל-1972, את עיראק (פעמיים), את סרביה ואת אפגניסטן. אבל שטות תהיה להתווכח עם נשיא ארה"ב.
המוסד הבין לאומי החשוב ביותר במשוואת ביידן אימץ אתמול קריאה להפסקת אש מיידית בעזה (ולשחרור ללא תנאי של כל החטופים). 153 מדינות תמכו, רק עשר התנגדו. ישראל מתנחמת שאין תוקף מחייב להחלטות של עצרת האו"ם, אבל זו נחמה פורתא. ההחלטות האלה משקפות תנודה מסיבית של דעת הקהל, והן מזכירות את יחסי הכוחות באו"ם בימים הקודרים ביותר לדיפלומטיה הישראלית, בשנות ה-70.
ישראל דחתה אז פעם אחר פעם את החלטות האו"ם נגדה, ושגריר ישראלי (הלוא הוא הנשיא הראשון לבית הרצוג) קרע לגזרים את ההחלטה הידועה ביותר לשמצה בעומדו על דוכן הנואמים. אבל הקריעה לא יכלה להסתיר את הבידוד הפנומנלי של ישראל, כאשר באפריקה למשל רק שלוש ארצות שחורות קטנות מאוד הוסיפו לקיים איתה קשרים דיפלומטיים.
אין מנוס מלחשוש עכשיו שבבוא חודש ספטמבר 2024 ייעשה ניסיון למנוע את אישור כתב ההאמנה של משלחת ישראל לעצרת הכללית הבאה. פירושו של דבר שנציגי ישראל לא יוכלו להשתתף בדיונים או לדבר בהם. משהו מעין זה קרה רק פעם אחת בתולדות האו"ם, ב-1974, כאשר משלחת של משטר המיעוט הלבן בדרום אפריקה לא הורשתה להגיש את כתב האמנתה. סוכל הניסיון לשלול את כתב ההאמנה של ישראל ב-1982, בעקבות מלחמת לבנון הראשונה. אולי הוא יחזור ויסוכל גם הפעם, אבל לא ברור כלל שהטון האגרסיבי של הדיפלומטיה הישראלית באו"ם יועיל.
אוקראינה בפני שוקת שבורה
הנשיא ביידן שרוי במצוקה חסרת תקדים. מדיניות החוץ שלו עומדת על סף כישלון חרוץ באוקראינה. הוא אירח אתמול את נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי בבית הלבן, בניסיון לשפר את הסיכוי שהרפובליקאים בקונגרס ירשו חבילת סיוע חדשה של מיליארד דולר. הם מסרבים בכל התוקף. חלקם מסרבים מפני שהם מתנגדים לעצם הסיוע, אבל רובם מסרבים מפני שהם עומדים על קשר בין סיוע לאוקראינה לבין ביצור הגבול הדרומי עם מקסיקו והחמרת ההגבלות על הגירה לא-חוקית (בחודשים האחרונים נכנסו לארה"ב בערך 8,000 מהגרים לא חוקיים ביום).
הנשיא ומפלגתו שגו שגיאה חמורה בטיפול במשבר הזה. על סף חגי סוף השנה, עם פגרה ארוכה בקונגרס, הסיוע לאוקראינה עומד בפני שוקת שבורה, והתוצאות יהיו הרות אסון.
ישראלים רשאים להתנחם שהנשיא אינו יכול להרשות לעצמו להפקיר עוד בעלת ברית אחת. לחובתו כבר נזקף אסון התמוטטותה של אפגניסטן ב-2021. ברקע עומדת חולשתו הפוליטית המפליגה מבית. כל הסקרים, בזה אחר זה, מלמדים שהוא נמאס על אזרחיו. יש בידיו כוח עצום הנובע מכהונתו, אבל הוא נשיא ללא כל אשראי פוליטי, בעיצומה של מערכת בחירות קשה.
אם קורא הסקרים בנימין נתניהו ממתין לחילופי שלטון בוושינגטון בשעה שקורא הסקרים ג'ו ביידן ממתין לחילופי שלטון בירושלים? אירוניה מרה תהיה אם שניהם יגיעו אל סוף הדרך בדיוק באותו הזמן.
רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני . ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר