חתמו על הסכם למכירת הדירה אך נרצחו ב־7 באוקטובר: האם העסקה תושלם?

בני זוג מאופקים התכוונו למכור את דירתם, אולם ביקשו לבטל את העסקה לאחר שפרצה מלחמת רוסיה-אוקראינה • הקונים עמדו על קיום העסקה, אולם המוכרים נרצחו במתקפת הטרור של חמאס

אופקים / צילום: איל יצהר
אופקים / צילום: איל יצהר

הכותבת היא שותפה במחלקת הליטיגציה במשרד וקסלר ברגמן ושות'.

עובדות המקרה

על שולחנו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע הונח מקרה כואב. בני זוג שהתגוררו באופקים וחתמו בשנה שעברה על הסכם למכירת דירתם, נרצחו במתקפת הטרור של חמאס ב־7.10.2023.

13 חברות נדל"ן תובעות מרמ"י החזרת תשלומי פיתוח במכרזים
זוג בנה בית על נחלה שהייתה רשומה על שם הבעל. מה קיבלה האישה בגירושים? 

בהסכם נקבע כי בתם של המוכרים, המתגוררת באוקראינה ואינה חתומה על ההסכם עצמו על אף היותה בעלת זכויות בדירה, תחתום על ייפוי כח קונסולרי, המאשר את מכירת הדירה ותשלום מלוא התמורה להוריה. במעמד חתימת ההסכם נמסרה של באת כוח המוכרים המחאה בנקאית בסך של 200 אלף שקל, שהעברתה למוכרים כפופה היתה לחתימת הבת על ייפוי הכח.

בסמוך לאחר החתימה על ההסכם פרצה מלחמה בין רוסיה לאוקראינה. בעקבות כך הודיעו המוכרים לרוכשים כי הבת אשר באוקראינה לא תוכל לחתום על ייפוי הכח וכי הם מעוניינים לבטל את העסקה ולהשיב את ההמחאה לרוכשים. הרוכשים מצידם עמדו על קיום ההסכם, והגישו תביעה לאכיפת ההסכם לבית המשפט המחוזי.

בד בבד עם הגשת התביעה, הוגשה בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר דיספוזיציה בזכויות המוכרים בדירה. עוד בטרם הגיע המועד שבו היה על המוכרים לפרוש את טיעוניהם בפני בית המשפט, נרצחו הם במתקפת הטרור הרצחנית.

למרות זאת, הרוכשים עמדו על המשך ההליכים נגד המנוחים. בית המשפט קבע את הברור מאליו, לפיו לא ניתן להמשיך בהליכים נגד המנוחים, וההליך נמשך בעניינה של הבת בלבד.

ההחלטה

בית המשפט דחה את הבקשה לצו מניעה, וקבע כי גם אם מדובר היה בהסכם מחייב, הרי שלא ניתן בפועל לאכוף אותו ללא חתימתה של בתם של המנוחים על ייפוי הכח. בית המשפט קבע כי החתימה הנדרשת אינה תנאי טכני גרידא שניתן לעקפו, כי אם תנאי מהותי, שלגביו נקבע בהסכם כי בהיעדרו לא יהיו זכאים הרוכשים לקבל את החזקה בדירה, לרשום הערת אזהרה על זכויותיה של הבת, ואף לא לרשום את הזכויות בדירה על שמם.

אין תאריך על ההסכם

בנוסף, על יסוד האמור קבע בית המשפט כי כוונת המוכרים לא היתה להתקשר בשלב זה בהתקשרות מחייבת, אלא רק לאחר קבלת אישורה של הבת וחתימתה על ייפוי הכח, וזאת בניגוד לטענת הרוכשים, שטענו כי כוונת הצדדים היתה להתקשר, כבר בשלב זה, בהסכם מחייב. בית המשפט אף הסתמך בהחלטתו על העובדה כי הצדדים בחרו שלא לציין תאריך על הסכם ולא לדווח בשלב זה על העסקה לרשויות המס.

בנוסף קבע בית המשפט כי גם התנאים המשפטיים הנוספים הנדרשים לצורך מתן צו מניעה בטרם מתבררת התביעה, לא התקיימו. משכך דחה בית המשפט את הבקשה וחייב את הרוכשים בהוצאות הבת, בסך של 12,500 שקל.

פרשנות

ההחלטה מדגימה את המתח הקיים בין שתי הגישות העיקריות בתחום פרשנות החוזים. גישה אחת, מיוצגת על ידי ההלכה השלטת מזה למעלה משני עשורים, "הלכת אפרופים", לפיה יש לפרש את החוזה לאו דווקא בהתאם למילותיו, אלא בפרשנות תכליתית על פי כוונתם הסובייקטיבית של הצדדים. מנגד, טוענים מבקריה, שהבולט בהן הינו שר המשפטים לוין, כי גישה זו יוצרת חוסר ודאות בקרב מתקשרים חוזיים בכל הנוגע לדרך שבה יפורש החוזה, מקשה על ההתנהלות העסקית ויוצרת עומס בבתי המשפט.

לפי גישה זו, יש לפרש חוזים רק על פי לשונם המילולית. כפי שניתן לראות, בהחלטה שלפנינו נראה כי בית המשפט נקט גישה זו, ופירש את החוזה על יסוד לשונו המפורשת, ודחה את ניסיון הרוכשים להסתמך על אינדיקציות חיצוניות ועל כוונה משתמעת של הצדדים. נראה גם, כי בנסיבות ענייננו, נקיטה בגישה האחרת, יכול והיתה מובילה להחלטה שונה בתכלית.

תא 52181-03-23