"תקוות נולדות מתוך ייאוש": חוקר הפסיכולוגיה של סכסוכים רוצה שנדמיין עתיד טוב יותר

"המצב די זוועה בגדול", אומר כבר בתחילת שיחתנו ד"ר עודד אדומי לשם, החוקר את תפקידה של התקווה בקונפליקטים עיקשים בין עמים.

לא בדיוק מה שקיוויתי לשמוע מחוקר תקווה.
"התקווה קיימת גם כשההווה קשה והעתיד לוט בערפל. תקווה היא לא רק מה שאנחנו חושבים שיקרה, היא גם מה שאנחנו רוצים שיקרה. ודווקא כאשר המצב בשפל, אנחנו מקווים בכל ליבנו שמשהו ישתנה".

הרעיון הזה נמצא בלב התיאוריה של לשם, פסיכולוג פוליטי וחוקר בכיר במעבדה לפסיכולוגיה של סכסוכים ופיוס באוניברסיטה העברית. לשם הקדיש את השנים האחרונות למיפוי התקווה בקונפליקט הישראלי־פלסטיני. לפני כמה חודשים סיים לכתוב ספר בנושא, בשם Hope Amidst Conflict, בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד. הספר יצא לאור באופן רשמי ב־13 באוקטובר, רגע אחרי שהכל התהפך.

כל מה שכתוב בספר השתנה?
"כרגע כולנו נמצאים כאילו בתוך רכב שנפל מצוק, וכל רגע נחבט באדמה ומקבל עוד מכה ועוד מכה, ועדיין נמצא בנפילה. זה לא נגמר. אנחנו עדיין לא בשלב השיקום שבו אנחנו שואלים אילו מתפיסות העבר שלנו ניקח איתנו לעתיד המדומיין שלנו ואילו לא. התאונה עדיין נמשכת".

בכל זאת, מתוך התיאוריה שלו ומחקריו הקודמים, הוא מנסה לשרטט כמה אופנים שבהם התקווה באה ותבוא לידי ביטוי בעתידנו הקרוב.

 ד''ר עודד אדומי לשם / צילום: תמונה פרטית

צורך בסיסי ומתסכל

תקווה היא צורך אנושי בסיסי. מחקרים שונים הראו את הקשר בינה לבין שמחה ואריכות ימים. יש לנו צורך אקזיסטנציאליסטי בה, והיא רכיב קריטי בתחושה שחיינו בעלי משמעות.

אבל יש לה גם חסרונות. "מיוון העתיקה ועד חוקרים פוסט־מודרניים, פילוסופים דיברו גם על סכנותיה. תקווה עזה שלא דועכת אבל לא ניתנת למימוש יכולה לגרום לנו המון תסכול, לעומת האופציה להשלים עם גורלנו ולעשות את המקסימום עם מה שקיים. תקווה יכולה לגרום לנו לצאת לפרויקטים בלתי אפשריים, ולהתמיד בהם בלי לראות את הנזק שהם גורמים לנו".

התרבות האמריקאית גורסת שאמונה ותקווה יחד עם נחישות יגשימו כל חלום, אך זה לא נכון לכל התרבויות. למשל בבודהיזם שמים דגש רב על לאהוב את הקיים. "תקווה טובה, מועילה, היא כזו שנטועה במציאות", אומר לשם, והוא רואה כחלק מתפקידו, לזהות מהי תקווה מציאותית ומועילה במסגרת הקונפליקט.

כנקודת מוצא, לשם מפרק את התקווה לשני ממדים, כאמור: עד כמה אנחנו רוצים שדבר יתרחש ועד כמה אנחנו מעריכים שסיכוייו להתרחש גבוהים. "לעתים קרובות, כשאנחנו מדברים על תקווה, אנחנו מתייחסים רק לממד השני, הערכת הסיכויים, אבל דווקא הרצון, החלום, הוא הבסיס של רגש התקווה", הוא אומר.

לפי הגישה הזאת, ייאוש הוא ההיפך מתקווה אבל מאוד קרוב אליה, כי כאשר רע לנו, יש לנו הדחף העז ביותר לשפר את המצב.

"ככל שאנחנו סובלים יותר, כך החלום על שינוי גדול יותר. תקוות נולדות מתוך ייאוש. אם אנחנו חיים בסדר עם המצב הנוכחי, או לא חושבים שיכול להיות שינוי גדול, אז אין לנו צורך בתקווה. נסתפק במצב הקיים. לכן, באופן פרדוקסלי, אולי רבים מאיתנו מרגישים היום את התקווה בצורה עוצמתית יותר מאשר בעבר".

בין החולמים לסקפטים

תקווה פוליטית היא תחום מחקר חדש יחסית שבו מתמחה לשם. באופן מפתיע, רק חלק מהמנהיגים מציעים תקווה. לדוגמה, נשיאי ארה"ב לשעבר ברק אובמה וביל קלינטון. "עם סיסמאות כמו Yes We Can, ו־Don't stop thinking about tomorrow, הם מעודדים אנשים לדמיין חיים טובים יותר. גם נשנה וגם נצליח. לפוליטיקה של תקווה יש יתרונות. היא הופכת את האזרחים לבעלי תחושת מסוגלות. מותר לנו לשאוף לשיפור. זה מאוד מושך".

מהצד השני, "הפוליטיקה של הסקפטיות מטילה ספק בכך שהעתיד יכול להיות טוב יותר. לכן זו פוליטיקה מינוס עתיד, מינוס חזון. זו פוליטיקה של לנהל את ההווה. הפוליטיקאים של הסקפטיות אומרים במפורש שהמצב יהיה קשה, שהעתיד לא יהיה ורוד. נתניהו ב־2016 אמר שלנצח נחיה על החרב. הפוליטיקה הזאת מציגה גורל מסוים שיש לקבל".

הדבר המעניין הוא שגם הפוליטיקה של הסקפטיות יכולה להיות מושכת מאוד, אומר לשם. "מנהיגים סקפטים נראים ריאליסטיים, בוגרים, מחושבים, לא נאיביים. הילת הבגרות הזאת יכולה למשוך תומכים. בנוסף, היא משאירה אותם פטורים מלדאוג לעתיד, מלהיאבק עליו.

"הגישה הסקפטית יוצרת ודאות. היא פוטרת אותנו מלצפות ולהתאכזב. בני אדם לא אוהבים אי־ודאות, וזו עוד סיבה שבגללה הגישה הזאת יכולה להיות מושכת, ופוליטיקאים משתמשים בה לא מעט".

האם תקווה מזוהה עם צד אחד במפה הפוליטית? הרי גם דונלד טראמפ השתמש בסיסמה "נהפוך את אמריקה לאדירה שוב".
"בסיסמה הזאת יש משהו גאוני, כי היא כאילו מסתכלת על העתיד, אבל המשקל הרגשי שלה הוא בעבר. כדי שיהיה לנו עתיד טוב אנחנו צריכים ללכת אחורנית.

"יש תקווה וסקפטיות בשני קצוות המפה הפוליטית, אבל יש גם איזשהו מתאם, שלפיו גורמים פרוגרסיביים רוצים שינוי לטובת עתיד שהם מדמיינים כטוב יותר, וגורמים שמרנים רוצים שדברים יישארו כמו שהם. עם זאת, כמעט כל פוליטיקה שמכוונת אידיאולוגיה ופחות פרגמטיקה היא פוליטיקה של תקווה".

לדוגמה, חזון של מדינת הלכה.
"כן, הרטוריקה של הפלגים הללו של הציונות הדתית היא לגמרי של תקווה. זה אולי הפלג הכי חולם בפוליטיקה הישראלית. הם מבלים הרבה זמן מנטלי בלדמיין איך הדבר הזה יכול להיראות, וגם חוגגים את זה".

אילו תנועות מהפוליטיקה העולמית היו תנועות של תקווה, ואילו תנועות של סקפטיות?
"התנועות שעשו שינויים גדולים הן מטבען תנועות של תקווה, ולכן את התנועות של הסקפטיות קשה לנו יותר לזכור. הציונות היא אולי הדוגמה הטובה ביותר. זה היה מפעל של תקווה, בעיקר בשנים הראשונות מאוד. אחר כך, זה היה פתח אחרון של תקווה עבור אנשים במצב קשה מאוד. הסוציאליזם, הקומוניזם - זו הייתה תנועה של תקווה בראשיתה. תנועות שחרור לאומי הן תנועות של תקווה".

תנועת חמאס שמבצעת טבח בישראל, כשהטובחים דוהרים בשמחה אל מותם שלהם, יכולה להיות קשורה איכשהו לתקווה?
"זו שאלה קשה ולא נעימה בכלל".

רצון עז ואמונה מעטה

לפני אירועי 7 באוקטובר עסק לשם בכתיבת "מפת התקווה" של הסכסוך הישראלי־פלסטיני. לפי מידע שאספו לשם וצוותו ב־2022, 38% מהישראלים ו־31% מהפלסטינים חשבו שהאפשרות לפתרון הסכסוך מתישהו בעתיד היא אפס מוחלט. קרוב ל־90% חושבים שהסיכוי נמוך. "שנים של אלימות, עוינות וניסיונות כושלים בלתי-נגמרים למשא ומתן שכנעו את שני הצדדים שהבעיה בלתי פתירה".

לשם מדגים בספרו כיצד מאבקים בין חברות או מדינות מתחילים סביב משאבים או תפיסות עולם, ובהדרגה משתרשים. כדי להצדיק את המחירים של הקונפליקט, כל צד חייב לצייר את עצמו כצודק מוחלט ואת הצד האחר כיציר רשע שונה מהותית ממנו, שאי אפשר בכלל להידיין איתו.

בלי אמונה בפתרון עתידי, הסיכוי שאנשים "יעבדו" בפיוס הוא נמוך. "אין לאנשים סיבה טובה לעשות את המאמץ הפסיכולוגי להבין את האחר, להיות אמפתיים כלפיו, לצאת ולהיפגש איתו, אם ממילא הכול חסר תועלת. ואם אף אחד לא 'עובד' בפיוס, הוא באמת לא יתרחש", אומר לשם.

למרות האחוזים הגבוהים שאינם מאמינים באפשרות של פיוס, עדיין היה רצון בו. "מפת התקווה" של 500 נסקרים משני צדי הסכסוך הישראלי־פלסטיני הראתה את התפלגות התשובות לשאלה אם הם רוצים "שלום שייקח בחשבון את הצרכים של שני הצדדים". רוב המשיבים נמצאים בריבוע המייצג רצון עז בשלום כזה, אבל אמונה מועטה באפשרות להשיגו.

"בצד הישראלי, לאורך השנים גם הכמיהה ירדה, בין היתר כי המחיר של הסכסוך היה איכשהו נסבל. על זה קם כל הרעיון של 'ניהול הסכסוך'. הרצון בפתרון לא היה כל כך עז", אומר לשם.

"במחקר שערכתי עם אילנה אושומירסקי, היא קידדה תקווה בנאומים של מנהיגים ישראלים ופלסטינים באו"ם, משנת 1988 - אז החלו הפלסטינים לנאום באו"ם - עד היום. אנחנו רואים שהמנהיגות הפלסטינית היא זו שהשתמשה יותר במסרים הקשורים לעתיד ולרצון בשלום, והפער היה מובהק. עולה בהחלט השאלה עד כמה נאום כזה משקף את התודעה הלאומית של הפלסטינים ועד כמה הוא נועד לערוב לאוזניים בינלאומיות, אבל גם אם מדובר רק בשואו, יש משמעות לבחירה בשואו שהולך דווקא בכיוון הזה.

"ההבדל המובהק היה ברכיב הכמיהה של התקווה. מבחינת הערכת ההיתכנות לעתיד של שלום כפי שהתבטאה בנאומים הללו, לא היה הפרש מובהק".

וזה צפוי להשתנות אחרי 7.10?
"הוא בהחלט קובר את התקווה מבחינת התפיסה של היתכנות השינוי. אנחנו מצפים לראות יותר אנשים מאמינים שהיתכנות השינוי היא אפס. אבל אולי בצד הישראלי הוא מערער את המקום הסקפטי שחושב בעיקר על ההווה ונרתע משינוי.

"ציינו כבר שתקווה באה מסבל וקושי, וכשנוח לנו, יחסית, עם המצב הנוכחי, אנחנו לא זקוקים לתקווה. ערכנו מחקרים אמפיריים שמראים שבקונפליקטים בכל העולם, הצד החלש הוא זה שיש לו תקווה גדולה יותר.

"אין לנו מושג כרגע לאן המצב יתפתח. כרגע נראה ששני הצדדים מתחפרים בעמדותיהם. כל צד נעשה יותר קיצוני ויותר אלים. שני הצדדים החליפו תקווה להסדר באיזושהי תקווה לאקסקלוסיביות דתית באזור, וזו דוגמה לתקווה מסוכנת, כי הסיכוי שזה יקרה הוא קלוש והמחיר הוא די בלתי נסבל לכל הצדדים".

תופעה של תקווה בעוטף

יש מקום אחד היום שבו ־לשם רואה בבירור ביטוי לתקווה, והוא בתגובה של החברה האזרחית. "בשבת האחרונה הייתי בקטיף עגבניות בעוטף, ולצדי היו המון אנשים. בהחלט ראיתי בכך תופעה של תקווה".

אולי זה מופע של מציאות, להחזיק את הקיים בידיים, אבל מה הוא אומר על העתיד?
"הפעילות הזאת היא קונקרטיזציה של החלום. לא חל שינוי בהערכה שלנו שהחלומות שלנו לגבי המדינה יתגשמו, אבל אנחנו כן מייצרים מצב מוגבל במקום ובזמן, שבו הדברים כן מתפקדים כפי שהיינו רוצים: כולם נותנים מעצמם למען מטרה משותפת ויש לכך תוצאות חיוביות. אם אני מתנדב לשנע חיילים לחזית וסביבי עוד אלף מתנדבים אחרים עושים את זה, לערכים שלנו פתאום יש גם צורה.

"דברים דומים אפיינו את המחאה נגד הרפורמה המשפטית. אנשים שהשתתפו בהפגנות אמרו לעצמם, אני לא יודע מה יהיה, אבל האנשים האלה שאני רואה סביבי, שכולם רוצים אותם ערכים של דמוקרטיה וליברליות - ככה אני רוצה שהמדינה כולה תיראה. וכך הם הצליחו להחיות בתודעתם את החלום, וזה מקל בשמירת הגחלת של התקווה".

ההיפך מזה, אומר לשם, הוא סיסמאות חלולות. "כשאומרים יחד ננצח, ואין לנו מושג איך נראה ניצחון כזה או איך נראה 'יחד'; כאשר אומרים 'יהיה בסדר', ואין לנו מושג מה זה בסדר או איך נגיע לשם, אין לכך שום השפעה חיובית על התקווה".

הייתה קבוצה נוספת שפעלה לקונקרטיזציה של התקווה, וגם אתה היית חבר בה, והפעילות שלה ספגה פגיעה קשה מאוד. זו הקבוצה שהסיעה חולים פלסטינים מגבול עזה לטיפולים רפואיים בישראל. כמה מהפעילים בקבוצה נחטפו או נרצחו.
"תנועת השלום, שהגיעה ל־7.10 שבעת מהלומות, קיבלה עוד מהלומה אדירה באירועים הללו. כל מי שהיה חבר בקבוצות הללו עובר תקופה קשה מאוד. המון מתושבי הקיבוצים שנפגעו היו קשורים לפעולות הללו. כעת כל זה נמצא בהקפאה, בהמתנה. אבל אני מאמין שהפעילות הזאת תתחדש, ואני אמשיך לעסוק בה.

"אני כן יכול להגיד שיש לנו מידע שמראה שהכמיהה לשלום הדדי שבו שני הצדדים ממשיכים להתקיים ובשאיפה גם לשגשג, היא עדיין גבוהה בשני העמים, ואפילו די זהה. היא לא אבסולוטית. יש מי שלא רוצים עתיד כזה, אבל רוב הישראלים והפלסטינים רוצים בו ושואפים אליו למרות הכול".

בגדה המערבית ובעזה ישנם שיעורי תמיכה מוצהרים גבוהים בחמאס, דווקא אחרי ההתקפות. 54% חושבים שחמאס הוא הארגון שראוי להנהיג את העם הפלסטיני, לעומת 27% לפני שלושה חודשים. זה אומר שהם חושבים שחמאס, ודרכי הפעולה האלה, הם הדרך להביא שלום?
"לפעמים אנשים מחזיקים בעמדות סותרות. האירועים כל כך קיצוניים, שהם שומטים לאנשים את השטיח מתחת לרגליים, והם נאחזים בדברים הכי פשוטים, הכי פשטניים. עכשיו אנחנו מחליטים פחות לפי ערכים ויותר לפי קבוצת השייכות. או שאני ישראלי או שאני פלסטיני".

הווקטורים שלך מתוחים: הכי רוצים והכי פחות מאמינים.
"אנחנו במפגש בין תקווה לתסכול. מחזיקים את הרגשות האלה יחד. לצערנו התסכול יכול להוביל גם לפעולות נואשות, חסרות מטרה".

איך הפילוג בחברה הישראלית משפיע על התקווה או על הייאוש?
"כל אחד מהצדדים הציג איזשהו חזון למדינה האידיאלית שלו, ואז קרה האירוע הזה. כעת נשאר לציבור לנסות לצקת תוכן ליום שאחרי. אני חושב שמתגבשת הבנה בחברה הישראלית, הבנה מונעת תקווה, שלחברה האזרחית ולשלטון ששם בקדמת הבמה את העם ולא את עצמו יש נחיצות וגם היתכנות".