פרופ' אייל גור / צילום: אוסי הלל
אישי: גרוש + 3 ובזוגיות, גר ביפו
מקצועי: מומחה לכירורגיה פלסטית ואסתטית, לשעבר מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית באיכילוב
ילדות: נולדתי בחולון למשפחה ממעמד הביניים. הייתי ילד טוב ותלמיד סביר, לא מבריק. אבי נפטר מהתקף לב בגיל 46, כשהייתי בן 16. איבדתי את הדמות שהייתה אמורה לכוון אותי בחיים, זו הייתה שנה מכוננת. אבל כמעט מיד יצאתי עם משלחת של הצופים לארה"ב - נסיעה שאני זוכר כיציאה לעצמאות גדולה.
● פורטפוליו | פרצו לי לטלפון ותצפתו לי על הבית"
● פורטפוליו | "אף אחד בעולם לא עשה את זה": מנכ"ל התעשייה האווירית מספר איך זה ליירט טיל איראני בחלל
● פורטפוליו | ההורים שלו כמעט והתייאשו ממנו. היום הוא מנהל רבע מיליארד דולר
צה"ל והפציעה: שירתי בסיירת שלדג. אהבתי מאוד את השירות ואת הלכידות של קבוצת הלוחמים. עם רבים מהם אני בקשר עד היום. חודשיים לאחר שקודמתי לתפקיד מ"פ פרצה מלחמת לבנון, ואני ועוד שלושה חיילים נפגענו מירי נ"מ סורי. חבר אחד איבד עין, השני כוסה רסיסים ואני איבדתי רגל. החבר הרביעי סחב אותי על הגב בפינוי.
ההתמודדות: התאוששתי מהר מאוד מאובדן הרגל, ובתוך חודש וחצי אפילו חזרתי לגלוש בים. אין לי זיכרונות רעים, ואני לא מוצא מקום שבו הפציעה הפריעה לי חוץ מלמשל לקחת כוסות קפה מהמטבח לסלון. אני עוסק הרבה מאוד בספורט - שחייה, רכיבת אופניים ובעשור האחרון גם ריצה, אחרי שקיבלתי רגל מיוחדת בצורת קפיץ.
לימודים וקריירה: למדתי רפואה באוניברסיטת תל אביב, והתחלתי התמחות בכירורגיה באיכילוב. לאחר שנה עברתי לכירורגיה פלסטית ומיד אחר כך נסעתי לקנדה לשנתיים וחצי לתת-התמחות במיקרוכירורגיה פלסטית בילדים. כשחזרתי לישראל ייסדתי את היחידה החדשה למיקרוכירורגיה באיכילוב, וניהלתי אותה במשך 14 שנים. לפני כמה חודשים פרשתי מהתפקיד ובחרתי להישאר מנתח מהשורה בית החולים, נוסף לפעילותי בקליניקה הפרטית. ידעתי שאני יכול להמשיך גם עד גיל 70, אבל עבדתי מהבוקר עד חצות, וזה היה בלתי נסבל. כיום יש לי יחסים מדהימים עם מנהל המחלקה החדש, תלמידי לשעבר. הגעתי למקום שהכי טוב לי.
מיקרוכירורגיה: זה אומר לחבר כלי דם ועצבים קטנים ממילימטר. המטרה היא לזהות איפה יש בגוף איבר או רקמה שאפשר לוותר עליהם ולהעביר אותם למקום אחר שבו הם נחוצים יותר. המומחיות שלי היא שחזור חיוך באנשים עם שיתוק בפנים. יותר מ־2,000 אנשים נזקקים לזה בכל שנה בישראל. הם נמנעים מלהסתובב בחברה וחווים פגיעה איומה בתפקוד האישי־חברתי.
קוד אתי: עולם הקוסמטיקה מושפע כיום באופן דרמטי מהמסר העוצמתי של המדיה ושל קובעי אופנה, שמכתיבים איך צריך להיראות, מה שנקרא רה־קרדשיאן: טוסיק גדול, שפתיים עבות, עצמות לחיים מנופחות. רופא ללא קוד אתי יעשה מזה המון כסף. לכן העבודה שלי באיכילוב היא אך ורק למען אנשים, גם אם כל המשכורת שהרווחתי שם כמנהל מחלקה היא בערך שליש ממה שאני מקבל כיום על ניתוח פרטי אחד. ברפואה הפרטית משלמים כיום 70-60 אלף שקל לניתוח פנים.
7 באוקטובר: האירוע תפס אותי בדרך לרכיבת אופניים. חזרתי הביתה, התיישבתי מול הטלוויזיה ולא קמתי 12 שעות. בשבוע הראשון הייתה ממש הרגשה שעולמנו חרב, הרגשה של חידלון, שאתה לא יכול לעשות כלום. בהמשך הגיעו לאיכילוב פצועים והתחלתי לנתח, להציל רגליים ואנשים שנורו בנובה. זה נתן לי תכלית בכאוס. הבת של בת הדודה שלי, קים, נרצחה במסיבה, היא הייתה קצינה מדהימה במג"ב.
גפיים חשופות: האפודים והקסדות של צה"ל מצליחים להגן על האיברים החשובים ביותר בגוף החיילים, ולכן אנחנו רואים בעיקר פגיעות ידיים ורגליים. אנחנו נתקלים בהמון פציעות אורתופדיות שמחייבות כירורגיה פלסטית, כי כל פציעה ברגל מלווה בחסר עור ורקמות ובפצעים שצריך לסגור. בהמשך תהיה גם הרבה עבודה בתיקון צלקות וכוויות. לפלסטיקה יש מקום נכבד בעולם הטראומה, ולצערנו הפעם אנחנו רואים את זה ביתר שאת.
הטיפול בשלדג: מטבע הדברים התחברתי במיוחד לחיילים הפצועים מסיירת שלדג. הפכתי לכתובת עבורם באיכילוב, ביקרתי אותם בבתי חולים אחרים. הם ומשפחותיהם מתייעצים איתי על החלטות רפואיות. אבל זה לא נגמר שם. אני משמש להם גם כמנטור, הם רואים אותי מתפקד ועושה ספורט, הם רואים דרכי שאפשר לחזור לחיים נורמליים לחלוטין אחרי פציעה. אני גם מאמין שזה יקרה להם, כי בבסיסם הם אנשים חזקים פיזית ונפשית, חבר'ה מדהימים אחד־אחד. נקטעה להם הקריירה הצבאית, אבל הם לא מוכנים לוותר ואפילו חושבים על קריירה חדשה. פתאום חייל שנשרף בנמר חושב להיות רופא.
מבט לעתיד: אחרי 7 באוקטובר כולנו הרגשנו צורך לא להישאר חייבים, אבל השאלה היא אם זה המרשם הנכון לעתיד. גם עמים אויבים בדם ידעו לעשות שלום, אפילו סלחנו לגרמנים. המקום הזה לא יכול להמשיך להיות כל כך אלים ודורשני מהאנשים שחיים בו.