דני דנון, הליכוד (משדר מיוחד, קשת 12, 1.1.24) / צילום: דפי הירשפלד שלם
בניסיון להוכיח כי יש היתכנות למהלך של "הגירה מרצון" ברצועת עזה הגיע ח"כ דני דנון עד ל"מבקשי המקלט" מאפריקה, שיצאו בעבר מישראל. "אנחנו הוצאנו לרואנדה כמות גדולה של מסתננים שקיבלו כסף - גם ממשלת רואנדה קיבלה כסף וגם המסתננים קיבלו כסף - וזה עבד. זה נעצר בסוף על־ידי בג"ץ…", הוא הזכיר. במה מדובר, והאם בג"ץ אכן עצר מהלך כזה?
החל מלפני כעשור חתמה ישראל על הסכמים עם מספר מדינות שלישיות שקלטו "מבקשי מקלט" ששהו כאן. ההסכמים הללו הם חסויים, אך לפי פרסומים שונים בעיתונות, וגם לפי דוחות של ארגון "המוקד לפליטים ומהגרים", לישראל אכן היה הסכם בנושא עם רואנדה. זה נחתם ב־2013 ונשאר בתוקף עד 2018 (שליחת "מבקשי המקלט" החלה ב־2014). לפי נתוני רשות האוכלוסין, בשנים 2014־2018 יצאו ל"מדינות שלישיות" (הכוונה בהקשר זה היא בעיקר לרואנדה ואוגנדה) כ־4,500 "מבקשי מקלט" ששהו כאן. בית המשפט אכן דן גם בהסמכים הללו, אך לא פסל את המהלך. ב־2017 קבע בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים מינהליים, שהמדינה רשאית לשלוח מסתננים למדינה שלישית, ואפילו לא חייבת לקבל את הסכמתם לכך. לצד זאת, נקבע שמרגע שהוחלט שההעברה למדינה שלישית תעשה מרצון, לא ניתן לשים אדם במתקן שהייה כדי לחלץ ממנו הסכמה.
אלא שעל פי פרסומים בתקשורת, ב־2018 שונה ההסכם מול רואנדה. כעת הוא קבע שישראל תוכל גם לגרש אליה "מבקשי מקלט". כלומר, להעביר אותם לשם ללא הסכמתם. נגד ההסכם הזה שוב הוגשו עתירות לבג"ץ, וזה אכן הוציא צו ארעי שעצר את המהלך עד לקבלת תשובת המדינה בסוגיה, בין היתר על רקע חששות שנגעו לחיסיון ההסכם (כלומר, לכך שרואנדה לא אישרה בפומבי שהיא המדינה המדוברת). זמן קצר לאחר מכן, באפריל 2018, הודה שר הפנים דאז, אריה דרעי, כי ההסכם עם רואנדה (אותה כינה "המדינה השלישית"), למעשה נפל, לאחר שזו "לא עמדה בלחצים", וכעת היא אינה מוכנה עוד לקלוט "מסתננים" שיגיעו אליה שלא מרצונם החופשי (מסיבת העיתונאים הזאת זכורה לציבור משום שבה הציגו דרעי ורה"מ נתניהו הסכם חדש אליו הגיעו עם נציבות הפליטים של האו"ם, ממנו נסוגו כמעט מייד בעקבות ביקורת ברשתות החברתיות). בעקבות זאת, העתירה בנושא התייתרה ונמחקה, אך זאת, כאמור, בשל פרישתה של רואנדה מההסכם, ולא בגלל פסילה של בג"ץ.
אז למה התכוון דנון? הוא דווקא הפנה אותנו לפסיקה אחרת (בג"ץ 7385/13) שם התייחסה השופטת עדנה ארבל לעניין הרחקה למדינה שלישית וכתבה כי ההליך מותנה "בהסכמתו של המסתנן", וכי החזקתו במעצר כדי שיסכים לעזוב עלולה לגרום לכך שההסכמה לא תהיה חופשית (ולכן הדבר אסור). אלא שפסק הדין הזה לא עסק בחוקיות ההסכם שהזכיר דנון - ומן הסתם גם לא עצר אותו - אלא דן בסוגיית מעצר "מבקשי המקלט" במתקן חולות.
בשורה התחתונה: דבריו של דנון לא נכונים. ההסכם עם רואנדה אכן נעצר באופן זמני על ידי בג"ץ, אך לאחר שהוא שונה כך שיכלול גם גירוש של "מבקשי מקלט" (ובהמשך רואנדה עצמה נסוגה ממנו, והעתירות נמחקו). בג"ץ אישר לשלוח מבקשי מקלט לרואנדה כל עוד הדבר נעשה מרצון, וכך אכן נעשה בין 2014 ל־2018.
תחקיר: אוריה בר-מאיר