איתמר בן גביר, עוצמה יהודית (הבוקר הזה, כאן ב', 7.1.24) / צילום: אלכס קולומויסקי-ידיעות אחרונות
בחודשים שמאז פרוץ המלחמה הולך וצובר תאוצה במערכת הפוליטית מעין פתרון קסם ל"בעיית עזה" הסבוכה: הגירה מרצון. פוליטיקאים מהמיינסטרים הפוליטי כמו רם בן ברק (יש עתיד) ודני דנון (ליכוד), כתבו על כך במאמר משותף שפורסם בוול סטריט ג'ורנל, ואליהם הצטרפו גם אחרים. ראשי שתי מפלגות הימין בקואליציה, בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, חוזרים על כך שוב ושוב כפתרון שלהם ל"יום שאחרי". "אני בעד עידוד הגירה מרצון. לקחת אותם, לשלוח אותם. אני חושב שמאות אלפים מהם יקומו וילכו עם איך שעזה נראית היום", אמר השבוע השר בן גביר בראיון בכאן ב'. ואילו סמוטריץ' טען בתחילת החודש - בתגובה לכך שהאמריקאים יצאו נגד תוכנית מהסוג הזה - כי רוב הציבור הישראלי תומך ב"עידוד הגירה מרצון של ערביי עזה וקליטתם במדינות אחרות".
● בג"ץ עצר מהלך של העברת "מסתננים" לראונדה תמורת תשלום?
● האם מספר המפונים מהצפון עומד על יותר מ־120 אלף?
אז על מה אנחנו בעצם מדברים כשאנחנו עוסקים ב"הגירה מרצון", והאם - לאור ניסיון העבר - זה יכול לעבוד? יצאנו לבדוק.
עזה ויריחו תחילה
אחד הדברים שמעניין להיווכח בהם הוא שבעצם לא מדובר ברעיון מקורי. כפי שהראה ד"ר עמרי שפר רביב במאמר שפרסם בכתב העת "הזמן הזה" מבית מכון ון ליר, יוזמה כזאת נולדה מיד לאחר שישראל השתלטה על הרצועה, ב־1967. ברצועה התגוררו אז כ־400 אלף איש, שמחציתם היו פליטים ממלחמת העצמאות. לפי המאמר, למרות שרבים לא מודעים לכך, באותם ימים השאיפה של הממשלה בראשותו של לוי אשכול הייתה לספח את הרצועה, אך לעשות זאת כשהיא כוללת כמה שפחות מאותם פליטים.
המהלך שיצא אז לפועל הושתת בעיקר על אמצעים כלכליים, ולא על לחץ צבאי, כשהמטרה הייתה לגרום לעזתים לעבור לגדה המערבית מתוך תקווה שמשם הם ימשיכו לירדן. רביב מגדיר זאת במאמרו כ"מודל הגירה קלאסי של גורמי דחיפה ומשיכה", כשהדחיפה היא המצב הכלכלי הקשה ברצועה עצמה (50% אבטלה), שישראל אף דאגה במידה מסוימת לשמר אותו, והמשיכה היא התנאים הטובים יותר בגדה ובירדן, אליהם התווסף גם מענק כספי שקיבלו מישראל.
כך, בשלהי 1967 הוקמו באזור יריחו בלבד מיזמי תעסוקה שימשכו את העזתים. המחשבה הייתה שבגלל קרבתה של העיר למעבר אלנבי העזתים יוכלו להגר משם בהמשך לירדן. התוכנית אפילו הניבה תוצאות מסוימות: בין נובמבר 1967 ליולי 1968 יצאו מעזה בחודש ממוצע כ־2,800 איש. יחד עם זאת, המומחים שייעצו לתוכנית היו חלוקים בדעותיהם עד כמה ביכולתה להשפיע על המאזן הכולל של האוכלוסייה. הדמוגרף רוברטו בקי (מייסד הלמ"ס) העריך שההגירה המדוברת תוכל לאזן לכל היותר את הגידול הטבעי בעזה. לעומתו, המתמטיקאי אריה דבורצקי חזה שהמדיניות תוכל להביא להקטנה עקבית של כאחוז מאוכלוסיית עזה, מדי שנה.
בסופו של דבר, מי ששם סוף לתוכניות היו קודם כל הירדנים, שפשוט אסרו על המשך המעבר של תושבים שהגיעו מעזה לשטח המדינה. בהמשך גם המצב הביטחוני התדרדר, וגולדה מאיר שהחליפה את אשכול לא האמינה בפתרון מן הסוג הזה (בין לבין עוד נרשם ניסיון נפל לעודד הגירה מעזה לפרגוואי, שהסתיים בירי שביצעו שני פלסטינים בתוך השגרירות הישראלית במדינה).
דוגמת הנגד: יהודי ברה"מ
אז הניסיון הישראלי הקודם בעזה לא עלה יפה. האם בעולם יש דוגמאות למעין "הגירת אקסודוס" כזאת, שבמסגרתה הרוב המכריע של אוכלוסייה מסוימת קם ועוזב על רקע לחץ או משבר כלכלי? ד"ר יניי שפיצר, היסטוריון כלכלי באוניברסיטה העברית, שחוקר את הנושא, משוכנע שזה כמעט לא קיים. "כל עוד המצוקה היחידה היא כלכלית, אנחנו לא רואים אקסודוס", הוא אומר, "המצוקה הכלכלית הגדולה ביותר לא מספיקה כדי לרוקן טריטוריה".
לשפיצר יש כמה דוגמאות מעניינות שקשורות לסוגיה. המקרה המוכר ביותר של הגירה בעקבות מצוקה כלכלית הוא סביב "רעב תפוחי האדמה הגדול" שהתרחש באירלנד באמצע המאה ה־19. "כ־10% מהאוכלוסייה מתו מתת־תזונה", מספר שפיצר, "ורבים מהם ניצלו את האפשרות להגר לבריטניה וארה"ב". אבל מה היתה ההשפעה של ההגירה המונית הזאת על האוכלוסייה? "שיעור ההגירה השנתי לא עלה אז על 3% בשנה", הוא אומר. "ההגירה המשיכה גם לאחר הרעב, אבל אחרי כמה עשורים אוכלוסיית אירלנד התכווצה ב־25% בלבד".
מקרה פחות מוכר, שנמצא בליבת המחקר של שפיצר, הוא רעידת האדמה שהתרחשה במסינה שבאיטליה ב־1908. ההערכה היא שכ־75 אלף איש נהרגו ברעידת האדמה הזו, ולפי שפיצר מדובר ב"רעידה ההרסנית ביותר בהיסטוריה של אירופה המודרנית". איך זה השפיע על ההגירה? "למרות העובדה ששערי ארה"ב היו פתוחים אז, ולנפגעים היו קרובים שיכלו לתמוך בהם שם - הדבר לא דחף רבים מהם לעזוב", משיב שפיצר. לדבריו, קצב ההגירה השנתי מהאזור עמד לפני רעידת האדמה על 2.5%-3.5%, ונותר דומה גם בשנים שלאחר מכן.
אז אין שום מקרה שבו הגירה כזאת כן התרחשה? שפיצר שולף דוגמה אפשרית מפתיעה: עליית יהודי ברה"מ לישראל בשנות ה־90. "אחרי עשרים שנה אני חושב שמספר היהודים שנשאר במדינות ברה"מ לשעבר הוא פחות מ־20% ממה שהיה לפני העלייה". כלומר, "זו באמת הייתה הגירת אקסודוס". ועדיין, מדובר בדוגמה נדירה שגם היא גבולית. "כן שרר אז מצב של חוסר ודאות פוליטי ועלייה באנטישמיות (על רקע הרפורמות של הנשיא דאז מיכאיל גורבצ'וב), והיהודים שם ידעו שברגע שיש בלגן פוליטי הם יהיו הראשונים לסבול", הוא מציין.
לא פתרון לסכסוך לאומי
ההערה האחרונה הזאת מובילה אותנו לשאלה חשובה: מה היא בעצם "הגירה מרצון"? במסגרת הזאת, אין לנו כמובן יכולת להעריך למה בדיוק מתכוון פוליטיקאי שמדבר על הגירה כזאת, ועד כמה הוא שם את המונח מרצון בתוך מירכאות או מלווה אותו בקריצה. "ההבדל בין הגירה כפויה להגירה מרצון הוא לא אם מישהו מכוון לך אקדח לרקה או לא", מתייחס לכך שפיצר. "ברגע שהמניע המרכזי להגירה הוא עימות, חשש לביטחון או חשש לזכויות זה פשוט לא נחשב להגירה מרצון". במקרים מסוימים, הוא קובע, זה אף עלול להיחשב לטיהור אתני, "גם אם נעשה שימוש בתמריצים חיוביים".
אז האם, כשזו מסגרת הדיון, יש סיכוי שפתרון של הגירה מרצון יצלח הפעם בעזה? "עולה השאלה איזו מדינה תהיה מוכנה לקבל אותם", תוהה יוחנן צורף, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). "מדינות כמו צ'אד וקונגו הן לא אטרקטיביות, מצרים הודפת ניסיונות להיכנס אליה, ומדינות שלרוב קולטות פליטים כמו אוסטרליה וקנדה לא יסכימו לדבר כזה בלי מסגרת של תהליך מדיני". בכלל, צורף מקפיד להזכיר מהי ליבת הסכסוך, וטוען שללא התייחסות אליה אי אפשר יהיה לפתור את הסוגיה. "אנחנו מדברים פה על הגירה בקונטקסט של מאבק לאומי, וסכסוכים לאומיים לא פותרים באמצעות הגירה אלא באמצעות הסכמים", הוא אומר.
גם שפיצר אינו אופטימי כמובן. "זה אפשרי שהמוני אנשים יעזבו את עזה, אבל זו תהיה הגירה כפויה ולא מרצון. הגירות המוניות מרצון לא עוברות את ה־3%-4% מהאוכלוסייה. אנחנו כמובן לא צריכים לחסום להם את האפשרות להגירה, אבל מוטלת עלינו גם החובה לאפשר להם לחיות שם - בהינתן הגבולות של השמירה על הביטחון שלנו".