חוקרים שבדקו עשרות סכסוכים ברחבי העולם מגלים - כך נגמרות מלחמות

"כרגע, נדמה שזה לא ייגמר לעולם. אבל מתי שהוא זה ייגמר, אני מבטיחה לך", אומרת ד"ר קריסטין צ'נג אחרי שיחה מייאשת למדי על סופים של מלחמות. "אבל", היא מוסיפה בטון מהורהר, "יכול להיות שזה יקרה אחרי ששתינו נמות".

הסופר אלבר קאמי כבר כתב בספרו "הדבר" שמלחמות ומגפות גדולות על תפיסת המציאות של אדם, ו"לכן הוא אומר לעצמו שהיא דבר לא ממשי, חלום רע שיחלוף. ומחלום רע לחלום רע, האדם הוא שחולף".

● ביל אקמן עלה להתקפה והאקדמיה כבר לא תיראה אותו הדבר
● "תקוות נולדות מתוך ייאוש": חוקר הפסיכולוגיה של סכסוכים רוצה שנדמיין עתיד טוב יותר
● החוקרת שיצאה לבדוק מה קרה לליבידו שלנו בזמן המלחמה   

ניצחונות הפכו לנדירים

בכל זאת, לפעמים אנחנו זוכים לחזות בסיומה של מלחמה. קריסטין צ'נג (Christine Cheng), מאוניברסיטת קינגס קולג' בלונדון, וד"ר דן רייטר (Dan Reiter) מאוניברסיטת אמורי בארה"ב, הם חוקרים המקדישים את זמנם כדי להבין כיצד יכולים להיראות סופים כאלה, ומה יכול לעזור להם להגיע עוד בימי חיינו.

 ד''ר קריסטין צ'נג / צילום: תמונה פרטית

"התזה של הספר שלי, 'How Wars Ends', היא שמלחמה ארוכה היא מצב שבו לפחות לצד אחד, לפעמים לשניהם, יש מידע שגוי לגבי הסיכוי לנצח", אומר רייטר. "הרי על פי תורת המשחקים, אם שניהם היו יודעים מי באמת יותר חזק, הם לא היו נכנסים למלחמה מלכתחילה, אלא פשוט קובעים את התוצאה מראש. מלחמות נגמרות כאשר שני הצדדים מבינים באמת את מצבם". המתקפה של רוסיה על אוקראינה היא דוגמה מצוינת לתזה הזאת. לרוסיה כנראה היה נדמה שהניצחון שלה יגיע הרבה יותר בקלות מכפי שקרה באמת.

צ'נג אומרת שמלחמות יכולות להיגמר באחת משלוש דרכים: בניצחון מוחלט של אחד הצדדים, במשא ומתן או באופציה שלישית ונדירה - לשני הצדדים נגמרת האנרגיה להילחם, והם פשוט מניחים את נשקם. לדבריה, מאז סיום המלחמה הקרה, משא ומתן הפך לסיום נפוץ יותר מניצחון, והיא מסבירה מדוע.

"עם סיום המלחמה הקרה, מגוון סכסוכי פרוקסי של ארה"ב והמערב נגד רוסיה והמזרח איבדו מחשיבותם הבינלאומית והפכו למלחמות אזרחים. ארה"ב, כמעצמה הגדולה בעולם, עם שותפותיה באירופה ובארגוני התיאום הבינלאומיים כמו האו"ם, נכנסה אז לתפקיד משליטת הסדר והחלה ללחוץ על הצדדים בסכסוכים האלה להתפשר.

"הייתה לה הסמכות הבינלאומית והיכולת למנוע כניסת נשק, להפעיל סנקציות או דווקא לתת תמריצים לצד ששמר על השקט, ובאופן כללי לדכא סכסוכים שבהם שני הצדדים היו הרבה יותר חלשים ממנה". אלא שהיום, במיוחד במזרח התיכון, ישנם שוב שני צירי כוח בינלאומיים שתומכים בצדדים מנוגדים בסכסוך, כך שהסיכוי פוחת לסיים אותם במו"מ שעליו מפקחים ארה"ב, נאט"ו או האו"ם כמעין שופטים בינלאומיים ששני הצדדים נאלצים לקבל.

במלחמות של היום, איך נראה ניצחון?
צ'נג: "אנחנו מדמיינים ניצחון כהנפה של דגל לבן, כניעה של אחד הצדדים, כמו במלחמת העולם השנייה. במלחמות אזרחים, או מלחמות מול ארגוני טרור או גרילה ניצחון מסוג זה הוא נדיר. בכל זאת יש דוגמאות מעטות לניצחונות גם במקרים כאלה, אם כי לא בהכרח כאלה שנשמח ללמוד מהן. בסרי לנקה, אפשר לומר שהממשלה ניצחה את ארגון הנמרים הטמיליים, שדרש הקמה של מדינה טמילית עצמאית. לניצחון הזה היו מחירים איומים, עד כדי כך שיש שקראו לו רצח עם. מאות אלפי אנשים משני הצדדים מתו, ובסופו של דבר גם מנהיג הארגון. היום אין אלימות קבועה מצד הארגון הזה, ולכן אפשר לומר שזה היה ניצחון.

 אנשי ''הנמרים הטימיליים'' בסרי לנקה, 2007. המדינה בסוף ניצחה, במחיר כבד / צילום: ap

"אני חושבת שלפחות חלק מהישראלים מדמיינים ניצחון כזה. אבל אלה דוגמאות בודדות, בין המון דוגמאות שלא הצליחו, והאמת שאני לא חושבת שזה אפשרי בישראל. ההיסטוריה של הסכסוכים מהסוג הזה מראה שזה לא קורה אם הארגון חזק, ונתמך על ידי האוכלוסייה ועל ידי כוחות חיצוניים".

גם רייטר לא אופטימי לגבי הסיכוי לנצח את חמאס. "אם חמאס היה נלחם טנק מול טנק, הייתם מנצחים אותם בקלות, אבל מלחמות כאלה של מורדים מתוך האוכלוסייה, אי אפשר לנצח כמו במלחמה רגילה. לעתים, אם התנועה תלויה במנהיג כריזמטי, זה קורה כאשר המנהיג מת. או אם היא תלויה בנשק מבחוץ, אפשר לפעמים לנצח כשהנשק מפסיק להגיע, אבל מול ארגון דומה לחמאס, זה נדיר".

 ד''ר דן רייטר / צילום: תמונה פרטית

צ'נג מוסיפה שלא תמיד מה שנראה כניצחון במבט ראשון אכן מחזיק מעמד. "למשל, באפגניסטן ב־2003־2005 היה די ברור לאמריקאים שהם ניצחו, אבל ב־2021 הטליבאן חזר לשלוט במדינה. אז מי ניצח? היום נאמר, בהחלט לא האמריקאים. אנשים שונים גם רואים סיטואציות שונות כניצחון. לפעמים מה שנראה כניצחון הוא ספין, שתלוי באופן שבו מוצגים הדברים בתקשורת של צד אחד".

התפקיד של צד שלישי

למרות ירידת כוחו של הלחץ האמריקאי, סיום סכסוך במו"מ הוא הנפוץ גם היום. מחקריה של צ'נג מדגישים את החשיבות של צדדים שלישיים בסיום כזה של המלחמה. לגורמים הללו יש תפקיד משולש: ללחוץ, לתווך ולערוב.

"אם, למשל, אני ביידן ורוצה לסיים את המלחמה באוקראינה כי עומדת לפניי שנת בחירות, אני יכולה להפסיק להבטיח לזלנסקי נשק או דעת קהל חיובית", היא אומרת. לחצים כאלה רלוונטיים מאוד במדינה כמו ישראל, שלא ברור אם היא יכולה להתחמש לבדה באופן שיאפשר לה להמשיך את הלחימה.

לדברי צ'נג, כששני הצדדים כבר מחפשים בעצמם את הדרך לסיים את המלחמה, הגורם המתווך לא חייב להיות מדינה גדולה, אלא מדינה קטנה שנתפסת כניטרלית או אפילו עמותה. "כמו הנורבגים בקולומביה, שיצרו ערוץ חשאי שבו שני הצדדים למלחמת האזרחים במדינה דיברו גם כשהמלחמה השתוללה בעוז. בערוץ החשאי, שני הצדדים מנסים לתאר מציאות של היום שאחרי, שהם יכולים לחיות איתה. אם הם יכולים לדמיין מציאות כזאת יחד, אפשר להתיישב למו"מ רשמי".

 נשיא קולומביה חותם על הסכם עם המורדים. נורבגיה יצרה ערוץ הידברות חשאי / צילום: Reuters, IMAGO

צ'נג מוסיפה שמלחמות ניתן לעצור מיד כשהן מתחילות, כששני הצדדים חושבים צעד קדימה, מבינים עד כמה הם יכולים להסתבך ונסוגים, אבל ברגע מסוים עוברים איזשהו קו, המלחמה נכנסת ל"שוונג", שבו כדי להצדיק את מחירי המלחמה הגורם שממול מתואר כשטן מוחלט והמלחמה מתוארת כ'להיות או לחדול'. "ואז ישנו חשש שכל מו"מ עם ה'שטן', כל לגיטימציה - קטנה ככל שתהיה שתינתן לו - תפחית מהמוטיבציה של הלוחמים, ואם המו"מ לא יצליח, אחר כך יהיה קשה יותר להילחם. אבל בכל זאת, אחרי תקופה ארוכה של לחימה, במחירים גבוהים, האזרחים מתחילים להתעניין במו"מ אפילו עם אותם גורמים שטניים".

הפתרון לבעיית האמון

מול גורם "שטני" נוצרת בדרך כלל גם בעיית אמון. אנחנו לא חושבים שהוא יקיים הסכמים. "אמון הוא הבעיה הקלאסית", אומרת צ'נג, "וכדי להתמודד איתה ישנו התפקיד השלישי של הצדדים השלישיים, שהוא הערבות להסכם. לדוגמה, עם סיום מלחמת האזרחים בסיירה ליאון, בריטניה התחייבה שכל אלימות מצד הכוחות המורדים תיענה בהתייצבות של כוחות בריטיים לצד צבא השלטון בתוך 72 שעות, וזאת למשך 20-30 שנה מחתימת ההסכם".

צ'נג אומרת שיש סיגנלים שמאותתים לשני הצדדים שהגורם השלישי צפוי לעמוד בהבטחותיו לערוב להסכם. "למשל, אם הוא מקים אצלך בסיס צבאי, או עושה אצלך תרגיל צבאי". נושאת המטוסים האמריקאית שהגיעה לישראל הייתה לדוגמה הצהרת גיבוי לישראל מול חמאס וחיזבאללה. במקרה של הפסקת אש, ארה"ב תוכל לבחור להמשיך לתת לה גיבוי דומה.

 נושאת המטוסים שארה''ב שלחה לאזור כסימן לערבות / צילום: Reuters

האו"ם הוקם כדי להיות גורם האכיפה הבינלאומי להסכמים כאלה. ואכן, האו"ם הצליח לשמש כגורם שומר שלום בסכסוכים רבים, אבל הכרנו גם דוגמאות אחרות שהראו שכוחו מוגבל. "מה שחשוב לדעת לגבי כוחות או"ם הוא שהם יכולים להישאר רק בהסכמת שני הצדדים", אומר רייטר. "אחרי 1956, מצרים גירשה את שומרי השלום של האו"ם משטחה, ולישראל ולעולם לא היה מה לעשות בעניין. מגבלה נוספת היא שכוחות האו"ם רלוונטיים יותר כאשר אפשר לשים אותם על קו מסוים שמפריד בין האוכלוסיות, למשל בקפריסין היוונית לעומת הטורקית. כאשר האוכלוסיות מעורבבות, לשומרי השלום מהאו"ם יותר קשה להתערב ולהגן".

 כוחות האו''ם בקפריסין, 1974. יעילים כשיש קו הפרדה בין אוכלוסיות / צילום: ap

התחושה היא שקצת "היינו שם". מול חמאס הושגו אינספור הפסקות אש, והן הופרו.
צ'נג: "ודאי, וכך זה אצל כולם. סבבים אינסופיים של מו"מ, הסכם, הפרה, כך שוב ושוב עד שמשהו תופס".

גם כשעולים על פסים פחות אלימים, זה לא תמיד סוף הסיפור, היא אומרת. "אפילו בהסכם באירלנד, שנחשב אחת הדוגמאות המוצלחות של הפסקת הלחימה אחרי שנים ארוכות של שפיכות דם, יש פה ושם אירועי אלימות קטנים, אבל הצדדים מצליחים להכיל אותם כדי למנוע הידרדרות חזרה למלחמה. ראינו במחקרינו שאחד הגורמים המנבאים אי־הידרדרות הוא המשך תשומת הלב הבינלאומית למדינה, גם אחרי שההסכם נחתם ולכאורה הכול נגמר. לדוגמה, בסודן הוקמה מדינת דרום סודן לאחר מו"מ, והעולם האמין שהבעיה שם נגמרה, והפסיק לשים לב. עכשיו יש שם מלחמה חדשה, עם צדדים קצת שונים".

אפשר להגיע לסיום מלחמה בלי אמון, אבל גם בלי גיבוי של כוחות חיצוניים?
רייטר: "כן, באמצעים פיזיים. למשל ב־1967, ישראל הייתה מאוד חשדנית כלפי מצרים וסוריה, אבל לאחר שהיא כבשה את סיני, עזה והגולן, היא הרגישה מספיק מוגנת על ידי הטריטוריה הזאת כדי להפסיק את הלחימה. גם חומת ההפרדה שלכם, שהיא אמנם מאוד שנויה במחלוקת, עובדת ברמה הפרקטית. כך ישראל יכולה להרשות לעצמה לא לשלוט באופן מלא בגדה המערבית, וזה לא מאיים על קיום המדינה. כיפת ברזל היא פתרון טכנולוגי שעזר לישראל להימנע מלהיכנס קרקעית לעזה במשך כמה שנים טובות, למרות חוסר האמון המוחלט, ובתקופה הזו המצב בעזה לא היה טוב, אבל יותר טוב ממה שהוא עכשיו".

כל אלה, הוא אומר, דוגמאות לכך שמחסום פיזי יכול לתת לאחד הצדדים או לשניהם את הביטחון לחתום על הסכם, גם אם אין לו אמון מלא בצד השני, כי גם מול הפרה של ההסכם יש "באפר", וזה לא יהיה מצב של להיות או לחדול.

האם זה אפשרי בין חמאס וישראל כרגע? עם קצת יצירתיות אולי כן, אומר רייטר. "כעת יש לכם התמודדות חדשה, מנהרות. אז מה עושים? ממקשים את כל האדמה? חומה כלפי מטה? חפיר עם תנינים? אני אומר - אני לא יודע, אבל על פניו, כל פרויקט הנדסי מורכב ככל שיהיה הוא קל יותר לביצוע מאשר מלחמה קרקעית מחד גיסא ומחתימה על הסכם מול גורם כמו חמאס ולקוות לטוב, מאידך גיסא".

מחכים לשינוי באיראן

אחד התנאים המנבאים הצלחה במו"מ, מציינת צ'נג, הוא שכל צד מיוצג על ידי גורם אחד ברור שניתן לדון איתו, ויש לו הסמכות לחתום על הסכמים. "למשל, אני לא בטוחה שישראל כרגע חושבת שסינוואר מייצג את כל העזתים, או שאבו מאזן מייצג את כל הפלסטינים, כולל העזתים. ואז עולה השאלה אם צריך להחליש את ההנהגה של הצד השני על ידי פיצולה או שכדאי דווקא לתת להנהגה להתגבש, כדי שאפשר יהיה להתדיין איתה.

"יש לא מעט אנשים בעזה ששונאים את החמאס, אבל גם רואים בחמאס את המגן היחיד שלהם מפני ישראל שאותה הם שונאים יותר, וחווים את שני הדברים הללו בו זמנית. אולי גם בעזה אפשר למצוא את הצד הלגיטימי והלא טרוריסטי של הארגון, כי החמאס לא הולך לשום מקום. אי אפשר להשמיד אותו לגמרי, כי הוא תנועה אזרחית".

מול הרמת הגבה באשר לקיומו של צד לא טרוריסטי של חמאס, היא מציינת כי "גם ה־IRA נראו לרגעים כמו חמאס, והיום הם גורם פוליטי לגיטימי באירלנד. זה קרה גם במקומות נוספים".

כשאין עם מי לדבר, עם מי בכל זאת אפשר לדבר? צ'נג ורייטר מפנים שניהם את הזרקור לאיראן. "היא גורם סמכות שיש לו יכולת לעצור את התוקפנות של חמאס, אבל אין לה אינטרס לכך כרגע", אומרת צ'נג, ורייטר מוסיף שאיראן יכולה להיות גורם מפתח "אם יתחלף שם המשטר או אם ירצו שם לחזור לחיק העולם המערבי, כי איראן כן תלויה במערכת הכלכלית המערבית והייתה שמחה ליותר שיתוף פעולה עם המערב, כפי שראינו סביב חתימת הסכם הגרעין, שאגב, הם עמדו בו".

דיברנו על סיום המלחמה בניצחון או במו"מ. יש אופציה שלישית.
רייטר: "זה לא נפוץ, אבל לפעמים שני הצדדים פשוט מתעייפים ומניחים את נשקם בנקודה מסוימת, בלי שהגיעו להסכמות ברורות. זה קרה למשל בצפון קוריאה. נחתם שם הסכם הפסקת אש שכולם האמינו שהם זמני, ומאז במשך 50 שנה, אף צד לא חידש את הלחימה באופן מלא, ויש להם גבול מאוד ברור ועבה. יש להם לפעמים הסלמות, שהם יודעים לסגת מהן".

נראה שבישראל עוד לא התעייפו.
צ'נג: "טוב, זה בגלל ההתקפות כמובן. אני מרגישה מכיוון ישראל תחושות של זעם ונקמה שמזכירים את התחושות בארה"ב אחרי 9/11. ארה"ב הגיבה בצורה חריפה ובעצם הפכה את ארגוני הטרור המאוד שוליים של אפגניסטן ועיראק לתנועה עולמית. ביידן אומר למעשה, אל תעשו את הטעויות שאנחנו עשינו, למרות שאנחנו מבינים את הזעם. הגיוני שתרגישו רצון בנקמה ולא תוכלו להרגיש שום דבר אחר במשך הרבה זמן".

ארה"ב לא הייתה תחת איום קיומי. בישראל המצב שונה.
"אני מבינה שזו התפיסה שלכם עכשיו אחרי המתקפה. מחוץ לישראל אתם נראים חזקים מאוד ולא תחת איום קיומי בכלל".