שיטה טיפולית חדשה מנסה לסייע לישראלים להתגבר על הטראומה

הטראומה של ה־7 באוקטובר טשטשה את תחושת הזמן אצל ישראלים רבים. בתחילת המלחמה, כל יום הרגיש כמו נצח, או שימים "התערבבו" זה בזה. גם עכשיו, יותר משלושה חודשים אחרי אותו יום נורא של מתקפת ארגון הטרור חמאס, תפיסת הזמן של חלקנו נותרה משובשת.

● אימון בנייד לפני הקרב ומיון על ידי בוט: הטכנולוגיות החדשות לבריאות הנפש
● אחרי עסקת הענק של קלע דוד, פינלנד תורמת מיליון אירו למד"א
● המסר לעובדים בישראל: "קבלו מענק, ודאגו לבריאות הנפש שלכם"

מחד, נדמה כי "רק אתמול" חווינו את האירועים הקשים, מנגד, יש תחושה שהמלחמה הייתה פה תמיד. העובדה שמדובר במצב מתמשך גורמת לנו כמעט לשכוח שגם הוא בסופו של דבר יהיה מוגבל בזמן.

"בספרות המדעית מתוארת תופעה של שיבוש תפיסת הזמן בעקבות אירועים טראומטיים אישיים או לאומיים", מסבירה פרופ' עינת לוי־גיגי, פסיכולוגית שיקומית וחוקרת מוח, ראש המעבדה לטראומה, התמודדות וצמיחה בפקולטה לחינוך של אוניברסיטת בר-אילן. "זה מעגל קסמים שלא פועל לטובתנו, כי כשיש תחושה שהזמן עובר לאט החוויה נתפסת כעוד יותר שלילית. בתקופות כאלה, הפניית תשומת לב מודעת לזמן החולף עשויה לעזור".

ממחקר חדש שהובילה פרופ' לוי־גיגי עולה כי הבנה מחודשת של ממד הזמן יכולה להקל על תסמינים פוסט־טראומטיים כמו אימפולסיביות או תוקפנות, ללא צורך בעיבוד מחודש וישיר של התכנים הטראומטיים.

 פרופ' עינת לוי־גיגי / צילום: דוברות אוניברסיטת בר־אילן

פירורי הזיכרון

תפיסת זמן משפיעה עלינו בשני אופנים מקבילים. מצד אחד, סוג החוויה מכתיב את תפיסת הזמן שלנו - חוויות חיוביות עוברות מהר מאוד, ולעומת זאת חוויות שליליות גורמות להאטה בתפיסת הזמן ("עמדתי שעות בפקק, איזה סיוט"). מצד שני, תפיסת הזמן מכתיבה את סוג החוויה - כשאנחנו מרגישים שהזמן עובר מהר, הנטייה שלנו תהיה לתייג את החוויה כטובה וחיובית. כשנדמה שהזמן לא זז, בדרך כלל נתייג את החוויה כשלילית. תחושת הזמן המתמשך כשלעצמה יוצרת ומעצימה תחושות שליליות קיימות - וזה מה שקורה לרבים בזמן המלחמה.

"כל הנושא הזה רלוונטי כעת לא רק ברמה האישית, אלא גם ברמה הלאומית-קולקטיבית", מסבירה פרופ' לוי־גיגי. החידוש הגדול במחקר שהובילה הוא ביחס לשאלה מדוע גם כשהזמן עובר, והטראומה לכאורה חולפת, אנשים עדיין חווים האטה של זמן - ואיך ניתן לטפל בכך.

"אפשרות אחת היא שאנשים עדיין חווים את הטראומה, והאפשרות השנייה קשורה למבנים ותפקודים מוחיים. במקום לתפוס חוויה כדבר הוליסטי, יש אנשים תופסים אותה כקבוצת אלמנטים נפרדים. לשם המחשה, נניח שאדם הולך בפארק הירקון ונושך אותו כלב. במקום שהאדם יגיד לעצמו, 'הלכתי בפארק, היה שם כלב משוחרר ותוקפני, וזה מצב מסוכן', כל אחד מהאלמנטים שהיו נוכחים בחוויה מעורר אצלו בנפרד את התחושה הקשה. ואז אנשים מפחדים ללכת בפארק או מפחדים מכל כלב וכו'".

איך זה בא לידי ביטוי בחוויות ה־7 באוקטובר?
"אנשים שהיו בממ"ד והרגישו איום על חייהם, אולי מפחדים עכשיו ממקומות סגורים באופן כללי, או מכל שבת בבוקר גם אם הם במקום בטוח. הטריגר יכול להיות גם ריח, שעה ביום או מבנה של חדר. אם ניקח את משתתפי מסיבת הנובה, כל מסיבה, מוזיקה או התקהלות יכולה להפחיד אותם, גם אם הם במקום בטוח ולא בקיבוץ רעים. העוררות הזו במוח, פירורי הזיכרון שפתאום מפתיעים אותנו בסביבה נייטרלית בטוחה, מעוררים את הטראומה ופוגעים בתפיסת הזמן שלנו".

לשים שעון מעורר

לפי פרופ' לוי־גיגי, התערבות קלינית ממוקדת מאפשרת פיתוח מודעות לזמן ולשיבושיו, ועשויה להקל על תסמינים פוסט־טראומטיים - ללא צורך בחשיפה חוזרת לתכנים רגשיים המקושרים לחוויה. "זה חשוב כעת, כשהטראומה מתמשכת, ואנשים לא רוצים לפתוח אותה באופן ישיר מתוך מחשבה שהם חייבים לשמור על עצמם - כי אם ידברו, הם יתפרקו.

"אנשים אומרים 'הזמן לא זז לי או 'זה לא נתפס לי שעברו כל כך הרבה ימים', ואנחנו מציעים טיפולים שמטרתם להחזיר את ההדהוד הפנימי שנחלש - אותו שעון שכרגע הוא פחות מדויק, ולא תופס את הזמן כמו שצריך. למשל, אנחנו מבקשים מאנשים לאמוד את הזמן שלוקח לבצע מטלה מסוימת, וכל הזמן מדייקים אותם - הם אומרים שעברו שתי דקות, ואנחנו אומרים 'לא, עברה דקה'. הדבר הפשוט הזה, שעושה ריסטרט לשעון הפנימי, מאפשר להגיע לדיוק של תפיסת הזמן ולהפחית תסמינים פוסט־טראומטיים".

איך אפשר להחזיר את התפיסה התקינה לבד, בחיי היומיום?
"בעזרת דברים פשוטים, כמו ליצור ריטואלים שמפנים תשומת לב לפרקי זמן ביום. למשל, בזמן העבודה לשים שעון שיצלצל כל שעה, וכך אני מבינה איך שעה מתרגמת בחיים שלי, או לעשות דברים קבועים בחלקים שונים של היום: הליכה בבוקר, בערב פעילות אחרת.

"אפשר גם להשוות את התקופה שחלפה מאז ה־7 באוקטובר לכל מיני תקופות אחרות בחיינ, כמו זמן של חופשת סמסטר בלימודים האקדמיים. זה מייצר הרגשה יותר אדפטיבית. גם ספירה של ימי השבי של החטופים עוזרת לנו למקם את האירוע הטראומטי, ולאמוד בצורה מדויקת יותר את המרחק שלנו ממנו.

"מפרספקטיבה רחבה יותר, למרות שהאירוע נמשך ואומרים שהמלחמה תהיה ארוכה, צריך לזכור שזו תקופה מסוימת ותחומה בחיים שלנו. אם נשווה את המלחמה למלחמות אחרות לאורך ההיסטוריה, נראה שחלקן גם היו ארוכות, אך בסופו של דבר הפכו לנקודות על ציר הזמן. באופן דומה, גם המלחמה הנוכחית תהיה מקטע ברור וקצר יחסית בהיסטוריה של ישראל, ואפילו בחווית החיים של האדם הבודד".

לא כולם בפוסט־טראומה

מה עשתה לנו הצפייה הממושכת בטלוויזיה, במובן הזה?
"זה מחבל מאוד בתפיסת הזמן. אנחנו נכנסים שוב לתוך הטראומה, שומעים על סיפור אחד, ונזכרים בזוועות ששמענו קודם. אתה נכנס לאיזשהו רצף מעגלי, מזפזפ בין ערוצים ואתרי חדשות, ואין שום יתדות בתפיסת הזמן שלך, פתאום אתה מבין שעברו שעות. זה כמו להיות בלב ים, כשאין תמרורים ורמזורים. אם מרגישים צורך לצפות, אולי עדיף לשים שעון מעורר לחצי שעה או שעה, כלומר להחליט מתי זה מסתיים.

"בסדרת מחקרים בדקנו את הקשר בין חשיפה ישירה לעקיפה - כאשר ישירה פירושה שאני הייתי בתוך האירוע, ועקיפה זה דרך המדיה - ומצאנו שאין הבדל ברמת התסמינים ששתי החשיפות מעוררות. כרגע אנחנו בודקים האם אמפתיה הופכת את החשיפה העקיפה ליותר משמעותית. כי זה לא אסון התאומים שהתרחש רחוק מאיתנו, אלא משפחות שנרצחו פה בישראל, ואדם אומר לעצמו 'זו יכולה להיות המשפחה שלי'".

יש טענה שמדינה שלמה תהיה בפוסט־טראומה.
"אני חושבת שזה לא נכון. יהיו פוסט־טראומטיים, אבל לא באחוז גדול. ברור שאנחנו יותר מכונסים ומודאגים ומצב הרוח לא בשמיים, אבל זו תגובה נורמלית למצב לא נורמלי. חשוב להבין שהנפש שלנו היא חזקה. הגוף יודע לרפא את עצמו, וגם לנפש יש יכולות החלמה טבעיות, זה חלק מהקיום שלנו. המודעות לזמן תעזור להגיע לריפוי יותר מהיר ויותר טוב".