נתניהו. חותם בפומבי על מה שכבר ידענו / צילום: Associated Press, Ronen Zvulun
מה אמרה לשכת ראש הממשלה לשמע הידיעה שג'ו ביידן מחכה לחילופי שלטון בישראל כדי להוציא אל הפועל את תוכניתו ל"מיפוי מחדש" של המזרח התיכון? היא יכלה להגיד, בקול בלתי נשמע: "גם אנחנו מחכים ליום שאחריך, ג'ו. כמה נשארו לך? 12 חודשים?".
אפשר שהמתנת הנשיא ובכיריו ליורשי נתניהו היא אקדמית. אף סקר בחירות אחד בארה"ב אינו מעניק לביידן יתרון החורג מטעות הדגימה. סיכוייו לחזור ולכהן בבית הלבן לאחר ינואר הבא אינם עולים על 50:50.
● יואב קרני, פרשנות | מה באמת רצתה דרום אפריקה
● יואב קרני, פרשנות | בית לחם מציגה: שנאת חג המולד
אף על פי כן, האפשרות של חזרת טראמפ אינה מצדיקה חליצת פקק מבקבוק השמפניה. אם לטראמפ יש תכונת אופי ברורה אחת, היא חוסר נאמנותו, ליחידים ולארצות. השורה התחתונה היא המניע היחיד, לא סנטימנטים מכל סוג שהוא.
הוא אינו ג'ורג' דאבליו בוש, או מייק פנס. אין לו רגשות דתיים נוצריים. הוא אינו ביידן, עם שורשים ציוניים. הוא אינו חובב מושבע של יהודים, כמו ביל קלינטון. עולמו הוא עולם של נדל"ן, של פשיטות רגל, של פרצות בחוקי המס. כשהוא פוגש בעל ברית הוא שואל אותו קודם כול "מה עשית היום לטובתי?", לעולם לא "מה אני יכול לעשות לטובתך?". תשאלו את האירופאים. האפשרות של חזרתו מעבירה בהם צמרמורת.
העולם נוטה לשכוח
בשבוע שעבר ראש הממשלה השמיע חיווי רב־חשיבות. הוא אמר במסיבת עיתונאים: "הסכסוך הזה הוא לא על היעדר מדינה פלסטינית, אלא על קיומה של מדינה יהודית". אני חושב שלמילים האלה יש פוטנציאל היסטורי, גם אם לא מן הסיבות שהניבו אותן.
מר נתניהו טבע חותם פומבי על מה שידענו זה כבר: האסכולה שאליה הוא שייך, אולי אסכולת הרוב, רואה בסכסוך הישראלי־פלסטיני משחק סכום אפס. ייתכן רק מנצח אחד. אמנם הלגיטימיות של ישראל מיוסדת על החלטת האו"ם לחלק את הארץ, אבל לפי האסכולה הזאת, היהודים הסכימו לחלוקה רק למראית עין. היא אינה מתיישבת עם צורכי קיומם.
כמובן, זוהרו המוגבל של הדו־קיום בשלום הועם משהו ב־7 באוקטובר. ראש הממשלה מודיע אפוא לעולם החיצון, בייחוד לידידי ישראל, כי הגיע הזמן לבחור את המנצח במשחק סכום אפס.
הזמנה לבחור היא בדיוק נמרץ ההזמנה שמוטב לישראל להימנע מלשלוח, בייחוד כאשר כל־העולם־חוץ־מישראל מתבונן בתמונות עזה. העולם הזה, השטחי וקצר־הרוח, שם לב שמספר המתים בניסיון הג'נוסייד של 7 באוקטובר עצר ב-1,400, אבל מספר המתים בעזה קופץ ב־200 בכל יום. העולם הזה נוטה לשכוח שישראל ניסתה בכל כוחה להשתמט מן המלחמה הזאת, אפילו במחיר של הפקרת ביטחונה. אבל זה מה שיש.
קריאתו המשתמעת של ראש הממשלה לבחור בין המדינה היהודית למדינה הפלסטינית עומדת לדחוק את חצי העולם אל הקיר. חצי העולם הזה עלול לשאול את עצמו, בנסיבות מסוימות, אם אמנם ישראל צריכה להתקיים "בכל מחיר". עצם הצגת השאלה מקוממת ודוחה. היא מקוממת ודוחה גם אותי. אבל היא הכרחית בניסיון לנחש את היום שאחרי היום שאחרי.
חדלו להבין אותה
התשובה לשאלת המחיר תלויה כמובן בגובה המחיר ובסוגו. למשל, מה היה קורה אילו כלו כל הקיצים, והרב עמיחי אליהו היה נאלץ ללחוץ על הכפתור האדום? אם יש ספק, הבה נמחה אותו: מוני גייגר, אלה המודדים קרינה רדיואקטיבית, היו מצפצפים מקמצ'טקה עד איי האזורים. חורף גרעיני היה יורד על חצי הכדור הצפוני. דגנים ואורז היו חדלים לצמוח. המים לא היו ראויים עוד לשתייה.
טוב, הבה נקווה שלא נגיע לשם. מגדירי "בכל מחיר" יסתפקו במחיר הנגבה מעזה. מתי המחיר יאמיר במידה כזאת שחצי העולם יודיע כי ישראל אינה רשאית עוד לגבות אותו? אולי בעצם חצי העולם כבר הגיע למסקנה הזאת. השאלה היא מה יקרה לחצי השני.
ההתחכמויות האלה נועדו לחדד שאלה שצריכה להטריד ישראלים: אופי יחסיהם עם העולם החיצון מכאן ואילך. מלחמת המגן של ישראל נגד ארגון הטרור חמאס שינתה לא רק את ישראל, אלא גם את האופן שבו ישראל נתפסת; ולא רק את האופן שבו היא נתפסת בדרום אפריקה, או בקמפוסים רדיקליים בצפון אמריקה, אלא גם את האופן שבו תופסים אותה אנשים רבים שרחשו לה ידידות כנה, אבל חדלו להבין אותה. מתפתחת אצלם התהייה אם ישראל ניתנת עוד להבנה.
אני רואה צורך לחזור ולהבהיר שזו אינה ביקורת על מהלך המלחמה, או על צדקתה. זו אזהרה מפני היכולת הפוחתת לשכנע זרים בצדקתה. ובעיקר, זו אזהרה מפני הנטייה הטבעית להניח ש"אין לנו ברירה" היא תשובה מספקת.
לכאן נכנס חיוויו של ראש הממשלה על המדינה הפלסטינית; לא עצם התנגדותו למדינה כזאת, אלא התבנית שאליה הוא יוצק את התנגדותו. סוף סוף יש סכסוך על ארץ ישראל, והוא ניטש זה מאה שנה ויותר. הלגיטימיות של ישראל מיוסדת על הסכמתה להתחלק בארץ. אבל ראש הממשלה מתכחש לא רק לעקרון החלוקה, אלא אפילו לרלוונטיות של הדיון בה.
אם ישראל תעמוד על דעתו של מר נתניהו, שגורל המדינה היהודית הוא השאלה היחידה הראויה להישאל, המדינה היהודית תתקשה למצוא ידידים ותומכים באיזשהו מקום. יש תוקף פרגמטי ברור להיגיון של משחק סכום אפס, אבל אין זה מן הנמנע שהוא עומד לאבד את תוקפו הפוליטי, בעיקר אם מתעורר החשש שהמנצחים עלולים להפסיד.
רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני. ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר.