אורי ברזילי / צילום: יח''צ Team8
"המעבר מהמלחמה לפקק באיילון צבט אותי", מספר אורי ברזילי, מנהל השקעות בכיר ב־Team8 שהוקפץ יומיים לאחר פרוץ המלחמה ללב העשייה המבצעית כקצין טכנולוגי ביחידה מובחרת. "להיות בפקק הייתה חוויה מוזרה, מערבולת של תחושות: מעניין, מוזר ומשמח בו־זמנית. הרגשתי צביטה קלה מצד אחד, על העובדה שעדיין יש חיים בחוץ והכול ממשיך כרגיל. מהצד השני התחדד לי שזו הסיבה שבשבילה אנחנו נלחמים. אני חושב שהדיסוננס הזה ממחיש את החוויה שיש שתי מציאויות - אנחנו היינו ב־100% בתוך המלחמה בזמן שדברים רגילים המשיכו לקרות. ברור לי שהשנה הקרובה תהיה רצופה במעברים חדים כאלה".
המילואים: "התחושה הייתה של חזרה אחורה בזמן. בצוות היינו צוחקים על זה ואומרים ששמו אותנו בקפסולה והעבירו כמה שנים אחורה, רק שהפעם עם פרספקטיבה בוגרת יותר. נשאבנו לעבודה קשה ואינטנסיבית מאוד עם תחושת משמעות אדירה. תוך כדי המאמץ המלחמתי יש לא מעט רגעים קשים, הכול עניין של חיים ומוות ולא כקלישאה. קושי משמעותי נוסף הוא הדאגה לחברים הכי טובים שנמצאים איתי שם, אלה אנשים שקרובים אליי גם בחיים שמחוץ לצבא. עם זאת, יש את החשש לאלה שנשארו מאחורה בעורף והיכולת שלהם להחזיק את המתח בחיי היומיום, שגם זה לא קל".
החזרה לשגרה: "כמי שמאוד אוהב את השגרה שלו, החזרה הייתה בקצב מהיר. קבלת הפנים הייתה נעימה והרגשתי התעניינות מצד החברים בעבודה. תחושת המשמעות המשיכה גם בחיים המקצועיים, מכיוון שהיה כאן עיסוק בהשקעות בפיתוחים טכנולוגיים שעזרו למטרות האסטרטגיות של הלחימה. למרות הכול, הדיסוננס בין המילואים לעבודה מורגש. אני נמצא במלחמה בשתי חזיתות, אני נלחם גם בכובע המקצועי שלי. השגרה שאחרי המילואים היא לא בדיוק שגרה כמו שהייתה לפני, אלא שגרה חדשה. בחיים האישיים ארוסתי היא מילואימניקית בעצמה ומבינה את האתגרים. קצת מוזר לחזור לתכנן את החתונה".
האתגר: "את החזית הביטחונית כולם מכירים. אבל החזית של השגרה, ובמיוחד זו של הכלכלה, משמעותית כשיוצאים חזרה. את המטוסים שלנו ארגוני טרור לא יצליחו לנצח, אבל אם יצליחו לעצור לנו תהליכים כלכליים זה ייצור נזקים גדולים. לא מספיק לנצח את המלחמה, צריך לנצח גם את הכלכלה. התפקיד שלי בעניין הזה הוא סופר־רלוונטי. גם במילואים השתדלתי להמשיך לתת מענה ליזמים שאני עובד איתם, לקדם את התהליכים ואפילו הצלחנו לעשות השקעות בזמן המלחמה".
ההתמודדות: "כשחזרתי הבנתי שהדרך הכי טובה להתמודד היא לתת בראש בעבודה. לא לקחתי חופש לפני, כי ברור לי שזו לא העת למנוחה. למרות שבחברה ידעו לתת כתף כדי לגשר על הפער, היה רצון גדול מאוד לצלול חזרה לתוך העשייה. בעיניי זו הייתה החלטה טובה, זה עזר לי לסלול מעבר חלק יותר. אנשים חוזרים ומספרים שבמסדרון מרגישים קצת ריקנות. מה שהיה לי בראש זה שאני צריך להילחם במקביל על שתי החזיתות - גם להיות מתחת לאלונקה וגם להשקיע בזמן מלחמה".