סיון / צילום: פרטי
"בעיניי זה הכי ישראלי שיש - יום אחד לעלות על מדים ולהגן על המדינה, ויום למחרת לשים את הבלייזר וללכת לעבודה כדי לחזק את העורף ולקדם את הכלכלה", מספרת סיון. בשגרה סיון עובדת בחברת הסייבר סיינט, אך ב־8 באוקטובר היא הוקפצה למילואים כקצינת תקשוב במערך האש של אחת מהאוגדות המתמרנות ברצועה. היא מספרת על חוויה מלאת משמעות, עצובה ומספקת בו־זמנית. "יש פה דיסוננס. זו חוויה עצובה מעצם הצורך בשירות במילואים בתקופה הזאת, אבל אני מאוד גאה לקחת בה חלק".
המילואים: "הייתי 100% בתוך התפקיד. התחושה היא שהתגייסתי מחדש, זה שינוי של 180 מעלות בחיים, תחושה של ניתוק מהמציאות והסתגלות לאחת חדשה. זה היה מאוד מאתגר, מבצעית ואישית - תפקוד כקצינה בזמן אמת בפעם הראשונה, פתאום - ה"למה" עבורו שירתתי 6 שנים, הפך למציאות. התאמנו הרבה לקראת זה, בפרקטיקה דברים מקבלים תפנית אחרת. היומיום היה אינטנסיבי מאוד, שעות ארוכות של משמרות ושעות ערות ארוכות מהרגיל. מובן שהיה גם עומס משימות, הייתי צריכה לנהל ולהיות בשליטה על הרבה דברים בו־זמנית.
"לצד ההלם הראשוני והטראומה שכולנו חווינו כישראלים, הייתי צריכה לספק מענה מיידי ומקצועי לכוחות בשטח ולהיות חדה ומדויקת כדי להתאים את המענה לאתגרים שניצבו בפנינו מבחינה מבצעית. בכל זאת, למרות הקושי בלעכל את הזוועות שקרו, העדפתי להיות בלב העשייה, כי זה הזמן של הדור שלנו להבטיח את השקט לעורף".
החזרה לשגרה: " ממקום של לחימה על הקיום שלנו כמדינה, חזרתי למציאות שבה הכול כרגיל, בשגרה ספק הזויה ספק מעוררת השראה. זה הרגיש כמו מעבר למציאות מקבילה. מובן שגם בשגרה יש לחצים מסוימים, אבל זה לא משתווה ללהיות אחראית על חיים של אחרים.
"לצד זאת, החזרה הייתה כיפית, הרגשתי שאפילו התגעגעתי לחיים ולעבודה וזה הוכיח לי שאני במקום הנכון. היה מחמם את הלב לראות שכולם דאגו, שאלו איך היה והתעניינו. הייתה תחושה שהייתי חסרה. מלבד זאת, בצבא לא הייתה לי תחושת הוודאות. בשגרה אני יודעת למה אני קמה בבוקר, גם אם לפעמים יש התקלות קטנות. אז החזרה הביאה שוב את השקט ואת הלב הרגוע".
האתגר: "במשך חודשיים וחצי שבהם נעדרתי מהעבודה החברה המשיכה והכול תקתק כמו שעון. דברים שהתחילו לעבוד עליהם מבחינתי נעצרו באמצע אבל אחרים המשיכו לרוץ איתם קדימה. כשהגעתי הייתי צריכה לעשות חפיפה עם המנהל שלי על מה שהיה באחריותי".
ההתמודדות: "עזר לי מאוד שמקום העבודה אפשר לי להתנתק בזמן המילואים ולהתעסק במאמץ המלחמתי באופן מלא וללא הסחות דעת. מאוחר יותר התחלתי לשלב בין עבודה למילואים, וזה הפך את המעבר להדרגתי יותר. כשהסתיים הצו וחזרתי, הקפדתי להגיע למשרד גם כשהיה אפשר לעבוד מהבית, ולאחר מכן לחזור לתחביבים ועיסוקים שעושים טוב לנפש, במקרה שלי זה ריקוד.
"מה שבעיקר מכניס לפרופורציה זה שהאתגר שלי בחזרה לשגרה מתגמד אל מול אתגרים אחרים אותם חווים אזרחים אחרים. אחותי הגדולה לדוגמה, מפונה משדרות, מגדלת שתי בנות קטנות כאשר בעלה משרת במילואים צפון, כל זה בסביבה שהיא לא הבית - דוגמה קלאסית לחוזק מעורר ההערצה של העורף. חשוב לומר לצד כל זה שאסור לנו לשכוח את החטופים, המפונים, והחיילים - לעשות הכול כדי שיחזרו הבית בשלום".