מיכאל קבסה / צילום: יח''צ
"אני קורא לזה - מסג'עייה להרצליה. המעבר עצמו לא פשוט, מאזור אלים ורווי קרבות, שבו טילי RPG מתעופפים מעל הראש, לבתי קפה שלווים על הים".
במילים אלה מתאר מיכאל קבסה, מפקד חפ"ק במילואים, את החזרה שלו לשגרה. קבסה, שבאזרחות מנהל תחום המשכיות עסקית בתנובה, הוקפץ למילואים מביתו שבצפון עם תחילת מתקפת הטרור. בהמשך הוא חווה על בשרו אובדן של קרובים בכמה אירועים משמעותיים שנחקקו בתוכו. "להחזיר פקוד בארון זו חוויה מאוד מייסרת, תחושת כישלון אישי שאתה אחראי עליו. ב־7 באוקטובר נפל פקוד וחבר, סרן איתי יהושע ז"ל, לאחר קרב אלים מאוד שהתרחש בגן ילדים בבארי. במהלך המלחמה איבדתי חייל נוסף, רב סרן גל בכר ז"ל שלחם איתנו בחפ"ק".
המילואים: "בשעות הצהריים של אותו היום הארור הוקפצתי לקיבוץ בארי. השתתפתי בקרבות הקשים, הייתי עד למחזות לא פשוטים, מעולם לא חשבתי שאראה טנקים נוסעים בתוך קיבוץ או יורים בתוך שטח הקיבוץ, זה ממש בלתי נתפס. אני זוכר שראיתי את הנשקים של הלוחמים עם מחלק לאחור, כלומר במצב של גמר תחמושת, כשברקע מראות זוועה. בשלבים מתקדמים יותר של הלחימה היינו מעורבים במאמץ בבית החולים שיפאא'. אירוע משמעותי שאני זוכר היה חילוץ מורכב תחת אש בלילה סמוך לחוף של עזה.
"בהתאם לסגנון הפיקוד בצה"ל דאגנו להיות עם הכוחות כמה שיותר מקדימה, בראש הכוח. בניגוד לצבאות אחרים, המפקדים בראש הכוח ו'אחריי' הן לא סיסמאות, אלא סגנון פיקודי. דאגנו להיכנס ולצאת בכל יום לפגוש את המג"דים והמח"טים, להגיע לקווי הלחימה ולהיות קרובים ללוחמים גם ברגעים לא פשוטים. זה היה אינטנסיבי מאוד, במיוחד בשלבים הראשונים. המשימה המרכזית הייתה להיכנס ולצאת, להגיע לכוח ולוודא את הצרכים שלו. חשוב לראות את הדברים בשטח ולא רק מחדר הפיקוד".
החזרה לשגרה: "החזרה הביתה הייתה מלווה בקשיים. לוקח זמן להתרגל לכול, וגם המשפחה כבר התרגלה לחיות בלעדינו. החזרה לעבודה הייתה מלאה בברכות וחיבוקים בעיקר. זה היה מכובד מאוד, אבל גם השתדלו לא להעצים את זה יותר מדי, ואני חושב שנהגו פה באחריות. אני מרגיש ששמו דגש על כניסה מדורגת ומכילה".
האתגר: "היו כמה אתגרים משמעותיים. קודם כל ההתאוששות מהאובדן של חברים טובים - אחרי מפגשים עם המוות וחיפוש אחר חטופים שהם אחים שלך נוצרה תחושת ריקנות. עבודה היא דבר מלא משמעות ומספק, אבל מעשייה שנוגעת בליבה של המדינה, שגרה היא מאוד קיצונית. הלב עדיין נמצא שם וחושב על מה שעושים אלה שנשארו.
"למרות שהצלחנו להגיע להישגים משמעותיים, התחושה היא שעדיין לא סיימנו את המשימה. האירוע שלשמו התכנסנו עדיין בעיצומו ואני יכול להגיד שאותי זה מתסכל באופן אישי. יש תחושה של החמצה, קצת מרירה. לפעמים עוזר לי לשתף, אבל זה צריך להיות במידה, שיתוף במינון לא נכון עלול גם להציף".
ההתמודדות: "בצה"ל קיבלתי סט של כלים ובהתאם העברתי ללוחמים סדנת עיבוד קרב. כמפקד יש לי אחריות לא רק להחזיר את הלוחמים שלמים בגופם, אלא גם בנפשם. אני משתדל לחזור לעבודה באופן מדורג, יש רגעים שבהם אני מוצף, וזה טבעי. אני יודע שעלולות לעלות תחושות עצבנות וחוסר ריכוז ובעיות שינה, זה טבעי לשלב הראשון בחזרה והמודעות לכך מקלה עליי. בהתאם להנחיות שקיבלתי והעברתי, אני משתדל ליצור שגרת יום, לעשות פעילות גופנית, להקפיד על תזונה, וגם לנהוג בסלחנות וחמלה כלפי עצמי. אני מבין שעברתי חוויה לא נורמלית".