רופאת החטופים משיבא מגלה: כך עזרנו להם להחזיר את תחושת השליטה

"כולנו לא כל כך ישנים בתקופה הזאת", מספרת ד"ר נויה שילה, רופאה בכירה בבית החולים שיבא תל השומר, שנמנית עם הצוות הרפואי שאחראי על הטיפול המוענק לכל החטופים שחזרו מהשבי. את הלילות הערים מאז ה־7 באוקטובר היא מתארת במפורט בראיון לגלובס, ונזכרת גם באותו לילה מוקדם יותר החודש, בו חולצו לואיס הר ופרננדו מרמן. "באיזשהו שלב באמצע הלילה ראיתי כותרות בעיתונים שהיה מבצע לשחרור חטופים, ולא כל כך הבנתי במה מדובר. זמן קצר לאחר מכן הרימה אליי טלפון אחת האחיות האחראיות בבית החולים ואמרה לי 'בואי ומהר'".

● החטופים יקבלו פיצוי בגובה שכרם - רטרואקטיבית מאז החטיפה
● המל"ט החדש של אלביט ועסקת הענק של ידידת ישראל

שילה, שעובדת במחלקה פנימית ה' בבית החולים, טיפלה גם בחטופים ששבו במסגרת עסקאות חילופי השבויים. "בכל פעם היה המפגש מטלטל מחדש", היא מספרת. "אלו סצנות מאוד אמוציונליות שכרוכות בהרבה בכי, הרבה חיבוקים וגם הרבה התפרקות. כולם נמצאים ברמת סטרס מאוד גבוהה ואין אחד שזה לא מזיז אותו, בני משפחה או הצוות הרפואי - כולם מטולטלים מהסיטואציה".

"כולנו חווים את הטראומה"

ד"ר שילה עובדת כרופאה בכירה במחלקה פנימית בתל השומר כבר שמונה שנים. את יום ה־7 באוקטובר היא מכנה כאירוע תקדימי. "כל בית החולים היה בתוך האירוע", היא אומרת, ומספרת כי באותו יום היא עבדה ככוננית. "בדרך כלל, כשאני כוננית בשבת אני מגיעה לביקור זריז, שעתיים־שלוש. באותו היום נשארתי כל היום".

כיוון שהחלון בחדר שלה בבית החולים פונה למנחת המסוקים, היא חוותה את התרחשות האירועים באופן רציף. "הטראומה באירוע הזה היא קולקטיבית. אני חושבת שנוכח הממדים הקסטרופליים של האסון, ההבדלים בין רופא־וחולה ומטפל־ומטופל מאוד מיטשטשים. כולנו חווים את הטראומה".

איך הגעת לצוות המטפל באלו השבים מן השבי?
"עם פרוץ המלחמה התחילה התארגנות ספונטנית בתל השומר, להתחיל לבנות את התשתית הטיפולית, להעמיק במחשבה על איך איפה ומי יקבל את אלו שיחזרו. בתוך הקונסטלציה הזאת היו מעורבים רופאי ילדים, רופאי מבוגרים, אנשי בריאות הנפש - אבל רופא פנימאי לא היה. אמנם שיבא הוא בית חולים מאוד גדול, אבל בסופו של דבר זאת עדיין קהילה קטנה. מהר מאוד, אחרי הפעימה הראשונה (לשחרור החטופים, מ"ו), הבינו שיש צורך גם במענה הזה, ומשם לקחתי את התפקיד. בשבוע שבו התבצעו העסקאות (להשבת החטופים), הייתי למעשה כמעט כל השבוע ברציפות בבית החולים".

כיצד קולטים אנשים שחוו אירוע כזה?
"בעצם אני חושבת שהאירוע הזה כולל בתוכו שלושה מרכיבים. קודם כל הוא כולל את יום ה־7 באוקטובר - אם אלו נשים שחוו טבח המוני, אנשים שנחשפו למראות איומים ונוראיים ונחטפו בברוטאליות, חלקם פצועים - היום הזה הוא אירוע בפני עצמו. אחר כך יש את חוויית השבי, ששבים דיברו וסיפרו על כמה החוויה הייתה איומה, להיות בתוך אזור מלחמה, חלקם הוחזקו בתנאים מאוד אכזריים, חלקם בבידוד, חלקם עברו התעללויות והרעבות. והדבר השלישי שזה באמת הטיפול באנשים יותר מבוגרים שיש להם מחלות כרוניות ולא קיבלו טיפול, אז ראינו את כל סימני ההזנחה, והשילוב של שלושת הדברים הללו - רמת העומס והסטרס, הסבל, הדבר הזה משאיר משקעים איומים, אין ספק בכלל, וזה משהו שנטבע בהם עד סוף חייהם".

איך היה עבורך המפגש הראשוני עם לואיס הר ופרננדו מרמן?
"אני מאוד משתדלת לא ליפול בקלישאות, אני משתדלת לא לספר את הסיפור שהוא לא שלי לספר אותו, הם יספרו את החוויות שלהם, אבל אני יכולה להגיד שמבחינתי ועבורי זה מרגיש לי כמו פסגה של דרך שעשיתי עד עכשיו כדי להיות מסוגלת לתת להם את הרפואה הכי טובה שאני יודעת לתת, שאנחנו יודעים לתת. אני מרגישה את זה בתור משימה אישית ומשימה לאומית. המדינה איכזבה אותם בכל כך הרבה דרכים, אז אני מרגישה שזאת ממש הזכות שלנו לנסות לתת להם את מה שמגיע להם, בצורה הכי אנושית והכי מקרוב".

באותו הלילה בו הושבו לואיס ופרננדו, להם מקפידה ד"ר שילה לקרוא "שׁבים", כי "המילים שאנחנו בוחרים הן מאוד משמעותיות, לא חטופים ולא שבויים - אלא שבים", היא ושאר הרופאים המטפלים ראו את סימני השבי נוכחים עליהם. "מבחינה פיזית, הם הגיעו בסך הכל במצב יציב, אבל ראו עליהם את כל הסימנים של השבי, את הסימנים של החילוץ, הרבה סימנים של הסטרס שעבר עליהם, מה שראינו אחר כך גם בבדיקות הגופנית וגם בבדיקות מעבדה. מחלות הבסיס שלהם שהוזנחו וגם סימנים של הרעבה - את כל הדברים הקשים שהם חוו בזמן השבי".

"אנשי בריאות הנפש הכתיבו את הקצב"

מאז ה־7 באוקטובר הוקם בבית החולים שיבא תל השומר מתחם מופרד, המיועד במיוחד לקליטת השבים מהשבי. "הצוותים הרפואיים עושים המון מאמצים בכדי לבנות עקרונות מנחים לאיך מטפלים בבן אדם ששוחרר מהשבי", מספרת ד"ר שילה. "אמנם חווינו בעבר אירועים שבהם חיילים שהו בשבי בעת מלחמות וחזרו - אבל זה מאוד שונה בגילים הללו. יתרה מכך, חייל יוצא לקרב ויודע שאחת האפשרויות שיכולות לקרות זה שהוא ייפצע או יפול בשבי. בן אדם שקם בשבת בבוקר ונחטף מביתו, לרבות ילדים ואנשים מבוגרים, זה משהו שהוא תקדימי".

לדבריה, העת המודרנית, כמו גם המצב הגיאופוליטי המקומי, "מזמנים לנו המון תקדימים שכאילו מבקשים מאיתנו לכתוב את הרפואה מחדש. אנחנו עושים המון מאמצים בכדי לבנות תוכניות ועקרונות מנחים לאיך מטפלים בבן אדם ששוחרר מהשבי, איך למשל נותנים מענה גם על הצרכים הסוציאלים וגם בהקשר המשפחתי".

בצל כל אלו, מסבירה ד"ר שילה כי "ככלל מנחה - אנשי בריאות הנפש היו מאוד דומיננטים בכל התהליך, למעשה, למעט מצבים דחופים, אנשי בריאות הנפש הם אלה שהכתיבו לנו את הקצב. באופן כללי, אנחנו השתמשנו בהרבה אינטואציה כדי להבין אם יש דברים דחופים שדורשים טיפול מיידי, זאת במקביל להתנהלות עדינה מול השבים - לבקש רשות, להסביר כל דבר.

"השארנו להם (לשבים, מ"ו) הרבה אפשרויות בחירה בתוך האירוע הזה, וחשבנו רבות איך ליצור איתם קשר שיגרום להם להבין שהם יכולים לסמוך עלינו ובעצם להחזיר להם את חווית השליטה - מהדברים הקטנים של מה הם רוצים לאכול ואיפה הם רוצים לישון ועם מי הם רוצים להיות בתוך המתחם, דרך הרבה בחירות אחרות. ניסינו לעשות את הכי טוב שאפשר בתנאי אי־ודאות, ממש גילינו את הדרך תוך כדי תנועה". לדבריה, בבית החולים מתעדים מדעית ומחקרית את כל הנעשה, "ואנחנו בתהליכים של הוצאה לאור".

במבט קדימה, מה את חושבת שתהיה ההשפעה בהתנהלות מערכת הבריאות הציבורית בצל האירוע הזה? נראה גישה יותר הוליסטית כדבר שבשגרה?
"אני חושבת שאנשים שנבחרו לעבוד במקום הזה הם אנשים שמראש יש להם יכולת התסתכלות מאוד הוליסטית ומבינים כמה דברים הם מאוד משולבים, וכמה ההפרדות האלה של 'זה רופא של הריאות וזה רופא של המעי', הן הפרדות כמעט שרירותיות. זה גם דברים שמוכחים ברמה מדעית. מראש האנשים שנבחרו וזכו לקחת חלק במשימה הזאת אלו אנשים שמבינים את זה והם וזה טבוע בהם עמוק. אירוע קליטת השבים הוא לדעתי אחד מתפארות הרפואה הציבורית, וזה מדגים לנו כמה טובה הרפואה יכולה להיות - כמה גמישה, כמה יצירתית, כמה אנושית. זוהי זכות גדולה לקחת חלק באירוע כזה מפואר, וכל פעם שאנחנו מגיעים לאיזשהו קצה חדש זה מראה לנו לאן אנחנו עוד מסוגלים לגדול".

דברים שהמכונה לא תעשה לעולם

עם החזון לייצר מערכת בריאות ציבורית טובה ויעילה יותר, ד"ר שילה מנסה לגלות איך "לרתום את הטכנולוגיות הקיימות לשחרור הרפואה, כדי שלא אנחנו נהיה עבדים של הטכנולוגיה, אלא שהיא תעבוד בעבורנו".

במקביל לעבודתה הרציפה כפנימאית, עוסקת ד"ר שילה בקידום ופיתוח החדשנות בתחום הרפואי, מה שבעיניה יכול ייצר מענה רפואי טוב ויעיל בהרבה. "התמזל מזלי לעבוד בבית החולים תל השומר, שהוא באמת מקום מאוד יוצא דופן בעיקר בחזון שלו. אחד הדברים זה באמת ההבנה שהרפואה אמנם נראית מקצוע מאוד טכנולוגי, אבל בפועל היא מקצוע מאוד לא טכנולוגי היום".

לדבריה, אי־היעילות הטכנולוגית הקיימת היום ברפואה משפיעה ופוגעת בטיפול הרפואי המוענק למטופל - זאת למשל כאשר רופא משפחה נאלץ לבזבז זמן מיותר על הקלדת הנתונים של המטופל במחשב, במקום להתמקד באדם שמולו, דבר שלדברי ד"ר שילה הוא מהות המקצוע. "הנושא הזה מאוד קרוב לליבי בגלל שאני מאוד אוהבת להיות בתוך הרפואה הציבורית, ואני רוצה לעשות את זה הרבה יותר טוב ואני בעיקר רוצה לפנות זמן לדברים שהמכונה לא תעשה ואנחנו לא רוצים שהיא תעשה לעולם - וזה הזמן של אדם אחד על אחד.

"לכן יש לנו בתל השומר, בשיתוף עם גורמי ההייטק הכי גדולים במדינה - אם פרטיים ואם זה הצבא - משהו שהוא בין מגרש משחקים למעבדה ענקית, עם משאבים מדהימים. זאת כדי לראות איך אפשר לרתום את הטכנולוגיות הקיימות לשחרור הרפואה", אומרת ד"ר שילה. בבית החולים קיים המרכז לחדשנות טכנולוגית arc, שהחל את פעילותו ב־2019 ופועל בקידום טכנולוגיות חדשות בתחום הרפואה, שעוסקות בין היתר בביג דאטה ובינה מלאכותית.

"אני מרגישה שכאן בארץ יש לנו יתרונות מאוד גדולים בשדה הזה מכמה בחינות. קודם כל אנחנו אומת הסטארט־אפ, ודבר נוסף, הרפואה במדינת ישראל היא רפואה ציבורית, ולכן זה לא רק בית חולים ממוקד לבעלי אמצעים כלכליים", אלא, לדבריה, משהו בעל השפעה רחבה הרבה יותר.

"הפתרונות שאני מדמיינת הם פתרונות שאנחנו עובדים עליהם כבר תקופה ארוכה", אומרת ד"ר שילה, "אבל כדי לממש אותם במלואם צריך עוד שלב. עם זאת, מה שיפה ברפואה, זה שזה לא רק הגביע הקדוש בסוף הדרך - אלא כל צעד קטן שאנחנו עושים מקדם אותנו ועוזר לנו להציל חיי אדם".