התור לרשת ההמבורגרים שיק שאק ביום הבחירות / צילום: הילה שיאון
מיליארד וחצי שקל. זה הסכום שהוציא (רק בכרטיסי אשראי, לפי נתוני חברת שבא) הציבור ביום הבחירות לרשויות המקומיות השבוע. תשובה ניצחת לכל מי שטען שחגיגות לא יהיו פה בימים האלה. אבל האירועים והמבצעים לא מותגו כחגיגות חלילה, אלא במונח שאנחנו מעדיפים לעשות בו שימוש בתקופת המלחמה - "התאווררות". ועל ההתאווררות הזו סמכו בקניונים, במרכזי הקניות ובחנויות, נערכו בהתאם וחיכו להמוני הקונים. והם הגיעו.
כשמצד אחד מדברים על יוקר המחיה, ומהצד השני הישראלים טסים פחות (ואם כן, זה רק להתאווררות), נשאר המון כסף פנוי. וצריך להגיד, בצדק, שאנחנו משוועים לאסקפיזם. יום הבחירות נתן לא רק בוסט למשק, אלא לנפש של כל אחד מאיתנו. הפוגה קלה באמצע השבוע מהלחץ בעבודה, מהניתוחים הביטחוניים הקודרים והעצב שחייבים לדחוק הצדה מדי פעם, אחרת נשתגע.
אבל נראה ששכחנו למה היום הזה נועד בעצם. לא קיבלנו יום חופש לצאת לשופינג של 70% הנחה ואחד פלוס אחד על נעליים, ג'ינסים וספרים, או לעמוד בפקקים בדרך לאתרי הטבע תוך שאנחנו צועקים על הילדים "אם לא תפסיקו חוזרים מיד הביתה". זה היה יום שניתן לנו כדי להשפיע. להשפיע על הגורל שלנו בשנים הקרובות, על עתיד העיר שלנו, על איך ייראו החינוך, האבטחה, הניקיון, הבנייה, על כל מה שמרכיב את חיי היומיום שלנו. ובמקום לקחת את ההזדמנות הזו בשתי ידיים, פחות מ-50% מימשו אותה.
במקום זאת, העדפנו לעמוד בתורים ארוכים למסעדת המבורגרים מאמריקה ולגהץ את האשראי בעוד קניון, תוך שאנחנו צועקים על הילדים שאם לא יפסיקו לא יקבלו המבורגר. אולי אם יום השבתון יותנה בהוכחת הצבעה בקלפי, הישראלים ימצאו את הזמן להצביע גם בין סייל לסייל.
שירה ספיר
חוק הגיוס | השאלה החשובה היא לא אם בג"ץ יורה לגייס חרדים, אלא אם יסגור להם את הברז
לפני עשור בדיוק אירעה בבג"ץ רעידת אדמה: הרכב מורחב של שופטים בראשותו של מי שנחשב לשמרן מבין נשיאי בית המשפט העליון, אשר גרוניס, הורה למדינה בצו ביניים להפסיק להעביר כספים לתלמידי מוסדות תורניים שלא קיבלו פטור משירות צבאי כדין. את הישיבות ייצגו אז שניים, שמחה רוטמן ובצלאל סמוטריץ', שהספיקו מאז לעבור מספסל הטוענים לספסל המחליטים.
בסוף חוקקה הכנסת חוק גיוס חדש, האברכים שבו לקבל את הפטורים ואת דחיות השירות המוכרות עד היום, וכספי התמיכות שבו לשולחנם של קובעי המדיניות, ובמרבית השנים גם לישיבות. השבר ביחסי החרדים ובית המשפט העליון, עם זאת, לא התאחה מעולם, והמשיך להעמיק בכל פסיקה נוספת בענייני הגיוס.
השבוע, בטיימינג חגיגי, שבה לעליון פעם נוספת שאלת תקצוב המוסדות שתלמידיהם לא חולקים בנטל השירות הצבאי. כך גם, כמו תקליט שבור, שאלת הגיוס עצמה, שתפסה את מרבית זמן האולם ואת מרבית הקשב הציבורי.
ברמה הלא משפטית, ברור שזו פעם נוספת שבה מגלגלים נבחרי הציבור לבית המשפט את הערמונים שהם לא רוצים להוציא מהאש. החיכוך צפוי. היעדרם המופגן של נציגי המפלגות החרדיות מהדיון יכול ללמד גם הוא משהו. בסוף, גם זה ברור, לא יהיה זה העליון שיכריע את שאלת הגיוס לצה"ל. הוא כן יכול להיות זה שסוגר למוסדות הלא משרתים את הברז. ובלי כסף, יכול להיות שלכולם יהיה דחוף יותר למצוא פתרון.
נטע סרוסי
הרשויות המקומיות | הריכוזיות של הממשלה היא הבעיה האמיתית
שיעור ההצבעה בבחירות המקומיות הגיע לכ-50% בלבד, נמוך דרמטית לעומת כ-70% שהיו בבחירות לכנסת ב-2022 למשל. אבל לפני שתמהים איך אפשר להפקיר כך את הנושא המקומי, צריך לזכור שבניגוד לרוב המערב, שבו החינוך, המרחב הציבורי ואפילו הגישה הכלכלית נקבעים במידה רבה ברמה המקומית, ישראל ריכוזית להחריד. רק 11.6% מהוצאות הממשלה הן ברמה המקומית, לעומת 29% בהולנד, 48% בארה"ב ו-62% בדנמרק. גם כשהכסף יוצא מקופת העירייה, למשל בחינוך, משרד החינוך (או הממסד החרדי) שולט ביד ברזל באיך הוא ייראה. משרד התחבורה שולט בתח"צ (כולל הפעלתה בשבת) ואפילו המסים המקומיים נקבעים על ידי משרד הפנים. ה-OECD עושים הכל חוץ מפיזית להתחנן שנשנה את זה.
אז מה נשאר לעירייה לעשות עם מעט התקציב הגמיש שלה? לחלק ג'ובים וכיבודים בניסיון לשמור על קשר איתן מול הממשלה, שממילא מקבלת את ההחלטות החשובות.
יש אבסורד גדול בפער בין הגיוון האדיר של החברה הישראלית לעומת הריכוזיות הבלתי מתפשרת של השלטון. כל כך הרבה בעיות שיושבות לפתחה של הממשלה היו יכולות להיפתר ברמה המקומית. באופן אירוני, הדרך לאחדות עוברת בהכרה בשוני. בהבנה שאי אפשר לכפות על מדינה שלמה סדר עדיפויות אישי. במקום להזדנב מאחור, ישראל צריכה להוביל את האוטונומיה המקומית במערב.
עידן ארץ
תמונה בשבוע
