רס''ל שירלי שמסיאן / צילום: מיכאל גל, דובר צה״ל
אישי: בת 49, נשואה + 4, גרה בראשון לציון
מקצועי: מנהלת חנות לבגדי נשים ברמת גן; מאוקטובר משרתת במילואים כמסבירנית לקהל האיראני בדובר צה"ל
ילדות ומשפחה: נולדתי בטהרן למשפחה יהודית, ציונית ועשירה. אבא שלי היה סוחר בגדים ואמי לא עבדה. הייתי בת 4 בזמן המהפכה האיראנית, שבה גורש השאה ובהמשך עלה לשלטון האייתוללה רוחאללה ח'ומייני. ביום שבו השאה עזב את המדינה אני זוכרת שאבא שלי בכה מול הטלוויזיה, הוא ידע מה יקרה.
● המנהלות והיזמות: הכירו את 50 הנשים המשפיעות על המשק
● פורטפוליו | בניגוד לכל הסיכויים היא הפכה למפקדת ממר"ם, והיום היא מנכ"לית בתאגיד ענק
● פורטפוליו | כיתת המחוננים והאכזבה בצה"ל: היזם שהקים חמש חברות עד גיל 32
● פורטפוליו | "מתנדבים שלנו יצאו לתופת בידיעה שהם עלולים למות. זה היה מבחן"
מגן עדן לגיהינום: החיים שלנו באיראן השתנו בהדרגה. את המהפכה הגדולה ביותר חוו הנשים. הן היו לגמרי חופשיות - לבשו מה שבא להן, נהנו מהחיים הטובים וגם היו חלק מהממשלה, הצבא, הכלכלה והאוניברסיטאות. אבל אז החלו ההגבלות ופתאום הנשים נדרשו לכסות ראש. ההתחלה הייתה קשה מאוד, לא היו ויתורים מצד השלטון. כשהייתי ילדה בת 10, כיסוי הראש שלי נפל בדרך לשיעור אנגלית, והם רצו לזרוק אותי לכלא. גן העדן שבו חיינו הפך לגיהינום.
המרד שלי: אחרי המהפכה התחלפה מנהלת בית הספר היהודי שבו למדתי, והמנהלת החדשה חייבה אותנו לקרוא בכל בוקר "מוות לאמריקה" ו"מוות לישראל". לא הסכמתי לעשות את זה וגם שכנעתי את חברותיי. כשהמורה עלתה על זה נקראתי לשיחה אצל המנהלת, שאיימה עליי, זימנה את הוריי והעיפה אותי מבית הספר.
יותר מאוחר מישהו הלשין עליי למשמרות המהפכה, ולקחו אותי למעצר במקום שבו מתקיימים משפטי בזק. איש המשטר שבא למחרת בבוקר אמר שעומדים לתלות אותי. אבא שלי שילם לו המון כסף וחילץ אותי. מיד אחר כך טסנו לטורקיה, שלושה ילדים ואמא, לכאורה לחופשה ומשם כבר המשכנו לישראל. אבא שלי נשאר באיראן עוד שנה כדי שהשלטונות לא יחשדו שברחנו, ובסופו של דבר גם הוא ברח דרך פקיסטן על סוסים וחמורים.
העלייה לישראל: החיים שלי הם סיפור סינדרלה, רק הפוך - מילדה עם כפית זהב לדירה קטנה בראשון לציון, בלי כסף ובלי רכוש. נאלצנו להתחיל מאפס. הוריי פתחו חנות לייצור בגדים, ואמי, שהייתה רגילה לחיות בבית מפואר עם משרתים, פתאום הייתה צריכה לצאת לעבודה. גם לאבא היה קשה מאוד. באיראן הוא היה איש עסקים ששלט בכול וכאן הוא לא הכיר את האנשים ולא דיבר את השפה. הוא איש חזק מאוד שהתחיל כאן את חייו מחדש.
ההשתלבות: גם אני קיבלתי סטירה במעבר. חשבתי שאני עולה לארץ זבת חלב ודבש, אבל התלמידים כאן לא קיבלו אותי יפה. פתאום הפכתי ל"פרסייה מאיראן" ו"איפה ח'ומייני", עם הרבה זלזול. היה קשה מאוד בבית הספר, אבל בהמשך דברים השתפרו וסיימתי תיכון בהצלחה. בגלל ידיעת השפה הפרסית גויסתי לחיל המודיעין.
בית פרסי: במהלך השירות הצבאי הכרתי בחור פרסי חמוד, בן חור שמסיאן. זה היה שידוך של סבא שלי. כיום הוא בעלי. בהמשך גם הקמנו יחד עסק, חנות לבגדי נשים. אנחנו מדברים בבית רוב הזמן פרסית, גם הילדים מבינים ומדברים קצת את השפה. אנחנו אוכלים אוכל פרסי, שומעים מוזיקה פרסית, אבל אני חיה חיים ישראלים מלאים ורואה עצמי כישראלית לכל דבר ועניין.
הסברה עצמאית: בכלל, עד 2014 ממש ניסיתי לשכוח מכל מה שחוויתי באיראן, אלא שאז הגיע מבצע צוק איתן, שהחל לאחר חטיפת שלושה הנערים ורציחתם. התחלתי להבין כמה אנחנו חלשים בהסברה בינלאומית. זה ממש הפריע לי, אז נכנסתי לקבוצות בפייסבוק ולטוקבקים באתרי חדשות והתחלתי להסביר בפרסית: "סליחה, חטפו ורצחו לנו שלושה ילדים, ברור שאנחנו חייבים להגן על עצמנו. מה אתם לא מבינים?". ראיתי שאנשים מאיראן מקשיבים לי ומחכים למילים נוספות ממני.
ראיון עם הנסיך הפרסי: השלב הבא היה לפתוח קבוצה בפייסבוק להסברה בפרסית. הקבוצה הגיעה לאלפי משתמשים, אבל אז פייסבוק סגרו לי אותה. החלטתי לא לוותר ויזמתי תוכנית שבועית עם עוד שני שותפים ברדיו הפרסי והאינטרנטי רדיס־אין. הסברנו שם לאיראנים מהי מדינת ישראל ולמה אנחנו קיימים. השיא היה ב־2017, כשראיינתי את הנסיך הפרסי הגולה רזא פהלווי, הבן של השאה.
תוכנית טלוויזיה: לאחר שהרדיו האינטרנטי נסגר פנו אליי מתחנת טלוויזיה אינטרנטית ששייכת לגולים מאיראן בארה"ב, וביקשו שאגיש תוכנית שבועית. וכך, בכל שבוע, הגשתי מסלון ביתי תוכנית בפרסית ואירחתי אורחים דוברי השפה, כולל הזמרת ריטה. לאחר מכן צלצל אליי מנשה אמיר, פרשן לענייני איראן בקול ישראל ומי שניהל במשך שנים את קול ישראל בפרסית, והקמנו יחד את רדיו פיאם ישראל, שבו אנחנו משדרים ומסבירים בפרסית. כל זה, אני מאמינה, נועד להכין אותי למציאות של המלחמה הנוכחית.
7 באוקטובר: יום אחרי אותה שבת שחורה וארורה שלחתי הודעה לחבר עם קשרים במודיעין ובדובר צה"ל ואמרתי שאני רוצה לחזור למילואים. אחרי כמה ימים הוא שלח לי טלפון של קצין בשם עומר ואמר לי לפנות אליו. בדובר צה"ל החלו לעסוק בהסברה בפרסית ב-2018, על רקע התגברות התקשורת האופוזיציונית באיראן וגם העיסוק הפומבי הגובר והולך בסכסוך הישראלי־איראני. אבל לא הייתה שם דמות של דוברת שעומדת מול המצלמה ומדברת לאיראנים בשפתם. הגעתי לפגישה ומאז אני עושה את זה.
מיליוני צפיות: אני כותבת לבד את הטקסטים בסרטונים, מעבירה לדובר צה"ל ומשם אנחנו מתקדמים. הסרטונים בסופו של דבר עולים ביוטיוב, אינסטגרם, טוויטר, טלגרם ועוד. השבוע חגגנו את הסרטון הראשון שהגיע למיליון צפיות. הפקנו והעלינו עד כה יותר ממאה סרטונים ולפי הסטטיסטיקות שבידינו הם זכו למיליוני צפיות, כ־80%-90% מהן מאיראן עצמה. יש לנו קהל גדול גם בקרב איראנים הגולים.
"עאלק אמא": המשטר באיראן בהחלט מגיב לסרטונים. הם קראו לי "שירלי הרוצחת" ו"עאלק אמא" לאחר שהעליתי סרטון שבו אמרתי שאני אמא וכואב לי שרוצחים ילדים באיראן ובישראל. שאלתי בסרטון הזה מי אשם ואמרתי שזה ראש הנחש, שנמצא באיראן. בתגובה כלי תקשורת שמקורב למשמרות המהפכה ניסה לצייר אותי כאישה אכזרית.
בין נובה לטהרן: בסרטונים אני מדברת בגובה העיניים ומסבירה לאיראנים שמה שאנחנו, הישראלים, עברנו ב־7 באוקטובר, זה מה שהם עוברים כבר 45 שנה. ממש כפי שנשים ישראליות נאנסו בטבח במסיבה בנובה, כך נשים איראניות נאנסות שנים בבתי הכלא. לפני ששולחים אותן לתלייה, תמיד אונסים אותן. בהפגנות שהיו באיראן למען החופש ירו באזרחים והרגו אותם. העם האיראני הכי מזדהה עם מה שאנחנו עוברים, הם ממש לא שונאים אותנו.
איפה הכסף? איראן היא אחת המדינות העשירות בעולם במשאבי טבע. לאיראן יש נפט, כסף וזהב. זו מדינה שיש לה הכול. עם זאת, גברים שם נאלצים למכור חלקי גוף כדי לפרנס את המשפחות שלהם. אנשים מוכרים עיניים, כליות, אפילו לב וכבד. נשים באיראן נאלצות לרדת לזנות, ילדים צריכים לישון בקופסאות. למה? אם מישהו שם עוד לא יודע לאן הכסף שלו הולך, מתפקידנו להראות לו.
מסתכנת: אני מבינה את הסכנה שלקחתי על עצמי, לא באתי לתפקיד הזה בעיניים עצומות. האיראנים מחפשים וימשיכו לחפש אותנו. אבל מול הפחד אני מביאה את הכוח להילחם על המדינה שלי, הבית שלי והעתיד של הילדים שלי. האם קיבלתי איומים? מעדיפה לא להתייחס לזה, הבת שלי כבר אמרה לי: בגללך עוד יזרקו לנו טיל על הבית.
התגובות: רוב התגובות שאנחנו מקבלים באות מאהבה, אפשר לראות את הלבבות גם כשמביטים מרחוק במסך המחשב. רבים כותבים ש"השלום יבוא בקרוב", אבל רואים גם מדי פעם "עוד נגיע אליכם, רוצחי ילדים בעזה".
המציאות האיראנית: העתיד שלה תלוי בעיקר במקבלי ההחלטות בארה"ב. הם חייבים להפיל את המשטר הנוכחי באיראן, חייבים להחזיר את הרוגע למזרח התיכון, והפתרון מתחיל באיראן. כשאיראן תהיה חופשית ודמוקרטית והנסיך הגולה יחזור, אהיה בין הראשונות שיבקרו שם.
מילואים: אין לי בינתיים תאריך סיום לשירות המילואים הנוכחי. אני יכולה רק לקוות שהצבא והמדינה יבינו שחשוב לשים דגש על הסברה בפרסית, כי לקהל האיראני יש כוח אדיר. כיום ההסברה הזאת עדיין כושלת, בעיקר כי אין לנו מספיק דוברי פרסית. אי אפשר להתעלם מ־190 מיליון איראנים, שרבים מהם פעילים מאוד ברשתות.
מבט לעתיד: בעוד עשר שנים מהיום הייתי רוצה להיות שגרירת ישראל באיראן החופשית. היום הסבירות שזה יקרה היא אפס. בעוד 20 שנה מהיום אולי היא תעלה ל־10%.