למה ארה"ב נמנעת מלתקוף את החות'ים במלוא העוצמה?

העולם רועש וגועש, בצדק, בעקבות מותם היום (ד') של חברי צוות אוניית הצובר True Confidence, אונייה בבעלות אמריקאית ששטה עם דגל ברבדוס והותקפה ע"י החות'ים. עצוב לומר כי הכתובת הייתה על הקיר של הבית הלבן מאז חטיפת אוניית הגלנוע גלקסי לידר ב־19 בנובמבר, אבל לאורך כארבעה חודשים מתקשים נשיא ארה"ב ג'ו ביידן וצוותו להביט על אותו קיר ולהכיר במציאות.

● "מיליונים הידרדרו לעוני": המלחמה מעמיקה את המשבר הכלכלי במדינה הזו 
● אירופה מגבירה הילוך: רוצה לייצר יותר נשק ולא להיות תלויה בסין או ישראל 

בתחילה, המורדים החות'ים תקפו רק אוניות עם קשר ישראלי, תלוש ככל שיהיה, והאמריקאים העלימו עין. בהמשך הם הרחיבו את האיום לכל אוניה שמגיעה לישראל, מה שהוביל להקמת קואליציית "פרוספריטי גרדיאן" בראשות הצי החמישי. זה לא קרה בשל דאגתו הכנה של ביידן למדינת ישראל, אלא משום שענקיות הספנות שראו את אוזלת ידה של וושינגטון - החליטו לעקוף את כף התקווה הטובה ולא להשתמש בים האדום.

ביידן הבין את המשמעות שספינות לא עוברות בים האדום, שדרכו עוברים כ־12% מהסחר העולמי. בין ההשלכות, התארכות והתייקרות כלל שרשראות האספקה מהמזרח הרחוק לאירופה, עליית מחירי הביטחון, התייקרות ממוצעת של מיליון דולר בדלק לכל ספינה, וכן צניחה בזמינות אוניות ככלל ומכליות נפט בפרט. מדוע זה משמעותי? מחירי הנפט עצמם לא הושפעו ממתקפות החות'ים, אבל היצע המכליות צנח משמעותית כי כל משימה ארוכה בשבועיים. התוצאה היא שעלויות השכירות של מכליות זינקו.

אין שום יוזמה מהותית

הטעות החמורה ביותר של נשיא ארה"ב אינה טמונה במועד הקמת כוח הקואליציה הבינלאומית, שהרי מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. השגיאה המתמשכת שלו נובעת מההתמקדות שלו בבחירות לנשיאות ב־5 בנובמבר, ומקו המחשבה שלו שנובע בחודשים האחרונים באופן קבוע מהשאלה "כיצד אמנע מעורבות פיזית אמריקאית במלחמה אזורית בשנת בחירות?".

התפיסה הזו של וושינגטון מובילה לכך שעל אף התדרוכים והסרטונים המרשימים של פיקוד המרכז האמריקאי, הם תגובתיים לחלוטין לאירוע. בתחילה, ראינו יותר יירוטים, אחר כך היו גם מתקפות - אבל אין שום יוזמה מהותית. אין פגיעה ביעדים אסטרטגיים של החות'ים, שלאו דווקא דורשים Boots on the Ground. עבור פגיעה קשה בשליחיה של איראן נדרשות תקיפות משמעותיות, וכלל לא בטוח שכאלו מן האוויר מספיקות.

מדוע? מוקד הכוח של החות'ים אינו נמצא בים האדום, או בחופיו - אלא בלב מחוז צעדה. זהו אזור הררי, שאין אף אחד שמכיר אותו לעומק ברמה של החות'ים. זו גם אחת הסיבות מדוע מלחמת האזרחים בתימן, שהתחוללה מ־2015 ועד אפריל אשתקד - עת נעצרה בהפסקת אש - נכשלה. עבור הבסת החות'ים נדרש כוח רב ומאוחד.

אולם, ישנו פתרון נוסף שיכול להיות משמעותי: מתקפה קשה על עיר הנמל האסטרטגית של החות'ים חודיידה, וכיבושה. זהו יהיה הישג אסטרטגי, לאחר שעד עכשיו "התרגלנו" להודעות פיקוד המרכז האמריקאי על תקיפת משגרים של החות'ים - והישגים טקטיים מהותיים מערביים לא נצפו בים האדום. למעשה, ההיפך הוא הנכון: מתייחסים לטביעת רובימאר לפני ימים ספורים כאירוע של סכנה סביבתית.

הוא אכן מהווה איום חמור על האלמוגים המרשימים של הים האדום, אבל רובימאר בעצמה מהווה פגיעה נוספת בתנועת השיט. היא שקעה במים רדודים יחסית, ובגלל החשש שספינה משמעותית תפגע בה עם גחונה - ארגון הימאות הבינלאומי (IMO) נדרש לסמן כעת את מיקומה. זה נשמע הליך טכני, אבל משמעותו שספינות יצטרכו לנוע סביבה. במיקום כה צר כמו של רובימאר, צפונית לבאב אל־מנדב שרוחבו כ־30 ק"מ בלבד, זה משבש את תנועת השיט הדלילה במילא.

הפגיעה החמורה באוניית True Confidence מהווה "משקולת" נוספת שבה ביידן מטביע את ההרתעה של עצמו בים האדום. אם הוא לא יתעורר, יבין כי זו לא האסקלציה החמורה ביותר וארה"ב חייבת לתקוף את החות'ים במלוא העוצמה, אוניית מלחמה אמריקאית תשקע למצולות - בדיוק כפי שקרה לרוסים עם אוניית "מוסקבה" בים השחור. זה לא תרחיש אימים ולא שאלה של אם, אלא בהתנהלות הנוכחית של נשיא ארה"ב זו שאלה של מתי.