היכרות עם שירתו של שגיא אלנקוה, אחד המשוררים הישראלים הייחודיים

המשורר, הסופר והעורך רן יגיל חוזר אל ארון הספרים היהודי, העברי והישראלי

שגיא אֵלְנְקַוֶּה (1977), שביולי האחרון ראה אור ספר שיריו השביעי "אורן" (הוצאת "מקום לשירה"), הוא משורר שכדאי להכיר. עם פריצתו לשדה הספרותי ב-2009, הוא הוכּר על ידי המִמסד וזכה בפרסים. על ספרו הראשון "קונכייה" (הוצאת "ירון גולן", 2009) זכה בפרס שרת התרבות לספר ביכורים, ועל יצירתו כולה זכה בפרס ראש הממשלה על שם לוי אשכול. שיריו פורסמו במיטב הבמות: כתבי עת ומוספים ספרותיים ("שבו", "עמדה", "הליקון", "מטעם"), ואף תורגמו ללשונות זרות (ביניהן: אנגלית, גרמנית ואיטלקית). ועדיין, שירתו שאינה קלה לעיכול, לא זכתה לחשיפה מספקת בקרב קהל הקוראים אוהב השירה. וחבל. הוא אחד המשוררים הצעירים הייחודיים, המפתיעים והמרגשים הפועלים כיום בישראל.

● 6 הערות|חידת חייו של האיש שהביא את הפלנטה האחרת לספרות העברית
● 6 הערות|הסדרה הזו היא האירוע הטלוויזיוני של השנה

מבט מקורי על הסובב אותנו

שירת אלנקוה מתאפיינת באובייקטיות, ברגש מורכב, דק מן הדק, ובעומק פילוסופי. זוהי שירה שיש בה מבט מקורי ואחר על כל הקרוב הסובב אותנו. בספרו "אורן" אלנקוה מנהל דיאלוג עם העץ. זהו לא סתם עץ אורן, אלא מה שהוא מכנה "האורן-מול", או כפי שהוא קובע ביצירתו בת 21 החלקים בלוויית שני נספחים:

"הָאֹרֶן-מוּל הוּא הַהֶמְשֵׁךְ שֶׁלִּי, / מִין מְקוֹמִי בְּצַחוּת נֶאְדֶּרֶת. / הָאֹרֶן מוּל / הוּא עַצְמִיּוּת / מְזֻקֶּקֶת, נִקְיוֹן מַחֲשָׁבָה / וּמַעֲשֶׂה. / אֶבֶן דֶּרֶךְ וּמוֹרֵה דֶּרֶךְ".

אין כאן מוסר השכל דידקטי בין עץ לאדם, כמו בסיפור הילדים הנודע "העץ הנדיב". וגם לא דיאלוג מטאפורי קיומי בין עץ ואיש, כמו אצל דוד אבידן למשל. זהו האורן-מול והאדם הוא לא אחר מאשר המשורר שגיא אלנקוה. הקונקרטיות הזאת חשובה להבנת שירתו וייחודה, או כפי שקבע יפה העורך של אלנקוה בשנים האחרונות, הסופר דרור בורשטיין: "האורן נהיה מעט אנושי והמשורר נעשה מעט עצי".

עוד דבר המאפיין את שירת אלנקוה הוא הגיאומטריות שלה, הדרך שבה הוא מניח באופן קומפוזיציוני את החפצים והצמחים ואת עצמו במרחב, ומפרק אותם לכלל נקודות, קווים ישרים, עקומות, משטחים, מעגלים. זו אסתטיקה יפה ממש. הפירוק הזה הופך את הספר הזה משירים על נוף לשירים העוסקים בנופים הפנימיים של הנפש.

כמו למשל כאן: "שַׁבָּת אַחַר הַצָּהֳרַיִם וְעֵץ הָאֹרֶן / נִנְעָץ בִּי / כְּמוֹ מַחַט. // עֵץ אֹרֶן / גַּלֵּה לִי אֶת / נִבְכֵי נַפְשָׁם / שֶׁל כָּל / הָאֲנָשִׁים חַסְרֵי הַשֵּׁם / הַמְבַקְּשִׁים / נַפְשָׁם / בְּכַף שַׁחַק". איזה צירוף מפתיע ויפה הוא "כף שחק".

הדימויים החריגים בסוף השירים

הדימוי החריג והמופרע מופיע ברבים מסופי שיריו של אלנקוה. השירים במחזור נחתמים בדימויים ומטאפורות משדות סמנטיים רחוקים:

"הַקּוֹל תָּר / אַחַר הַנְּקֻדָּה שֶׁבָּהּ דְּבָרִים / נוֹסְקִים / כְּמוֹ חֹלֶד עִוֵּר / שֶׁתָּר אַחַר נִשְׁמָתוֹ הַגְּדוֹלָה", או "פַּח גָּדוֹל שֶׁל סוֹלֶר שֶׁנִּשְׁכַּח / בַּאֲחוֹרֵי מִפְעָל, זָב / אֶת הַדָּם הַזֶּה שֶׁל הַדְּבָרִים", או "כַּמָּה אֵינֶנּוּ / אֶלָּא פַּר מְיֻחָם, / חַיָּה מִשְׁתּוֹלֶלֶת, / בַּעֲקֵבֶיהָ מְפוֹרֶרֶת / רְגָעִים מְלַטְּפִים".

אלנקוה, יש לציין, כותב הרבה שירים וניכר שבאופן זורם. דומה שהם ממש נובעים ממנו. דרור בורשטיין, העורך של אלנקוה, יודע לזקק ולמנן את שיריו, ההגותיים והאסוציאטיביים, כך שיהיו במינון הנכון עבור הקורא.

המילים שיוצרות משמעות

אלנקוה מהדהד בשיריו שאלות פילוסופיות מוכרות כמו "מַה מְּקוֹמוֹ / שֶׁל הַמָּה בַּהֲוָיָה? / מַה טִּיבוֹ שֶׁל מָה?", לצד מילים יחידאיות כמו "עֳפָאִים" שפירושן ענפים או "כְּברה" שהיא מסננת, שמות עצם פרטיים מהיום יום כמו "שופֶרסל" ומילים משדות המדע כמו "ריבּוזומים" ו"ציטופּלסמה". כל המילים הללו יוצרות א-טונליות ומשמעות מעניינת.

לסיום שיר מתוך ספרו "אורן":

"נוֹף מְחָטִים יָרֹק / מֵעֵבֶר לְשִׁכְבַת הָרֶשֶׁת בַּחַלּוֹן / דָּבָר עִנְבָּרִי מְעֻצֶּה / רַךְ בִּדְאָגָה וּמְלֻבָּן מְחָטִים יְרֻקּוֹת / כְּמוֹתִי / דַּל בִּדְאָגוֹת / דָּאוּג וּוְרַדְרַד / קַלַּחַת מַהְבִּילָה מַקְדִיחָה / שׁוֹקֶקֶת, רוֹתַחַת רֵיקוּת. // עוֹד לֹא עָמַדְתִּי עַל דַּעְתִּי, / עוֹלָל אֲנִי מוּל נְהַר הַזְּמַן. / הַגֶּזַע נֶחְטָב כַּחֲלוֹם. נֶעֱרָף. // אֲנִי כּוֹתֵב. / אֲנִי נוֹף יָרֹק, שִׁפְעַת מְחָטִים. / הַבְּדִידוּת הַזֹּאת"