נתניהו לקח את ההימור הזה בעבר. האם גם הפעם זה יצליח לו?

על רקע המלחמה המתפתחת ללא הרף, עדשת התקשורת העולמית חושפת נקודות מבט ייחודיות על מה שקורה בארץ. מניתוחים של מומחים בינלאומיים, פרשנויות מזווית אחרת וגם סיפורים קטנים מישראל שנעלמים מן העין, בכל יום נגיש לכם סקירה יומית קצרה מן הנכתב בתקשורת העולמית על ישראל במלחמה, כדי לנסות ולפענח איך דברים מפה נראים מעבר לים.

● בקנדה תיכננו מהלך דרמטי נגד ישראל. איך זה הסתיים? 
● שאלות ותשובות | טיל שיוט פגע לראשונה בישראל. זו הסכנה שנשקפת ממנו 
● דוח האושר: שתי המדינות המפתיעות שנדחקו ואיך השפיעה המלחמה על ישראל? 

1ההימור של נתניהו ביחסים עם ארה"ב

"בקרב מנהיגי העולם, אולי אין תלמיד - או מחזר - גדול יותר של כוח אמריקאי מנתניהו", נכתב אמש בפייננשל טיימס. "הוא חיזר, והסתכסך, עם ארבעה נשיאי ארה"ב, הפך את המפלגה הרפובליקנית - ואת הנוצרים האוונגליסטים המהווים את הבסיס שלה - לידידים בכל מזג אוויר וקטף את היתרונות של ברית צבאית ודיפלומטית עמידה שאף מדינה אחרת לא נהנית ממנה", נכתב. "אבל עכשיו, בזמן שישראל זקוקה הכי הרבה לתמיכה אמריקאית, נתניהו בחר להתנגד לבית הלבן, מה שעלול לסכן את הסיוע הזה".

נכתב כי "בסכסוך עם ביידן, נתניהו הימר שרמות ההשפעה האחרות שטיפח במשך עשרות שנים - מסנטורים אמריקאים ידידותיים, ועד הלובי הפרו-ישראלי החזק ותפקידה המרכזי של ישראל בגיאופוליטיקה האזורית - ישמרו גם את יכולתו לנהל מלחמה וגם להשאיר אותו בתפקיד. זה הימור שהוא לקח בעבר, אבל אף פעם לא עם הימורים גבוהים כל כך. מנהיגים ישראלים אחרים התעמתו עם הבית הלבן בעבר: רונלד רייגן האשים את מנחם בגין ב'שואה' לאחר שישראל הפציצה את ביירות באוגוסט 1982; ג'ורג' בוש האב נאלץ לעכב ערבויות להלוואות של 10 מיליארד דולר כדי לאלץ את יצחק שמיר לעכב את בניית ההתנחלויות ולהשתתף בשיחות השלום עם הפלסטינים ב-1991", נכתב. "אבל אף אחד לא עשה זאת בחוצפה כמו נתניהו, שהבסיס הימני שלו מעריץ אותו כשהוא שומר את הבית הלבן קרוב, ומעריץ אותו כשהוא מתריס נגדו, ומציג את עצמו כישראלי היחיד שיכול להגיד לא לאמריקה".

מתוך הפייננשל טיימס, מאת מהול סטריבסטבה. לקריאת הכתבה המלאה.

2ההרס של עזה עלול להקשות על ישראל

"אין ספק שישראל דרדרה קשות את היכולות הצבאיות של חמאס, אבל יש לשאול את השאלה: האם התגובה הזועמת של המדינה לפלישת חמאס ב-7 באוקטובר הופכת את ישראל לבטוחה יותר?", נכתב באטלנטיק, בכתבה שכותרתה "האם ההרס בעזה הופך את ישראל לבטוחה יותר". "לפעמים לוקח שנים להעריך במלואה את המשמעות האסטרטגית של סכסוך. ניצחונות גדולים נראים מעורפלים יותר במבט לאחור, ולתבוסות קטסטרופליות יש לפעמים מעטפת כסף. זה נראה נכון במיוחד עבור ישראל".

נכתב כי "עזה חשפה את הטוב והרע במבנה של צה"ל: הטוב ביותר, בכך שצה"ל הוכיח את עצמו כמוסד לאומי מלוכד באמת, המסוגל להילחם יחד כאזרחים-חיילים למרות השסעים הפוליטיים והדתיים המרים בישראל; הגרוע ביותר, משום שצה"ל הוכיח את עצמו כחסר משמעת, פזיז ומוכן להשתמש בכמויות גדולות של סבבי ארטילריה וזרחן לבן באזורים עירוניים". עוד נכתב כי "בינתיים, ההרס הפיזי של עזה - כולל בנייני דיור, בתי ספר ובתי חולים המשרתים את האוכלוסייה שם - יקשה מאוד על השליטה ברצועה עבור מי שינסה להחזיק בה לאחר הפסקת הירי. אני לא רואה פלסטינים או ערבים אחרים מורידים את הנטל הזה מכתפיה של ישראל, אז סביר להניח שישראל מקשה על חייה על ידי פגיעה בתשתיות הכרחיות כל כך".

מתוך האטלנטיק, מאת אנדרו אקסום. לקריאת הכתבה המלאה. 

3המלחמה של החות'ים באיכות הסביבה

"ב-2 במרץ היא נעלמה. רובימאר, שבבעלות בריטית, טבעה בנתיב המים הצר בין חופי תימן ואריתריאה. הרובימאר הייתה כלי השיט הראשון שאבד לחלוטין מאז החלו החות'ים את התקפותיהם על הספנות בים האדום - ושקיעתו, עם 21 אלף טונות של דשן אמוניום פוספט גופרתי, מהווה אסון אקולוגי", נכתב בפורן פוליסי, בכתבה שכותרתה "החות'ים הכריזו מלחמה על הסביבה". "מכיוון שהחות'ים לא מתחשבים בסביבה, סביר להניח שיהיו יותר אסונות כאלה. ואכן, קבוצות שמטרתן היא להשמיד יכולות גם להחליט לתקוף את מתקני אחסון הפחמן שמתחילים להיבנות כעת מתחת לקרקעית הים".

אחרי שנפגעה, "הבעלים של הרובימאר ניסה להביא אותה לגרירה לנמל עדן - שם ממוקמת ממשלת תימן המוכרת בינלאומית - ולג'יבוטי וסעודיה, אך בשל הסיכון הסביבתי הנשקף מהאמוניום פוספט סולפט, כל שלוש המדינות סירבו לקבל אותה. כעת עומדות להתפשט כמויות אדירות של חומר מסוכן לים האדום. IGAD, גוש סחר הכולל מדינות בעמק הנילוס וקרן אפריקה, מציינת כי מטען הדשן של רובימאר ודלק דולף "עלולים להרוס את החיים הימיים ולהרוס שוניות אלמוגים, חיי ים ולסכן מאות אלפי מקומות עבודה בתעשיית הדיג. כמו גם לנתק את מדינות החוף מאספקת מזון ודלק".

מתוך פורן פוליסי, מאת אליזבת' ברו. לקריאת הכתבה המלאה. 

4התנאים הקשים ברפיח

"חמותי נפטרה באוהל בעיר רפיח בעזה ב-29 בפברואר. לילה לפני מותה צלצל אחי איברהים ואמר לי שהיא צריכה להתאשפז בדחיפות. הקור והכאב הפכו לקשים מדי", כתב הסופר עאטף אבו סייף, שר התרבות של הרשות הפלסטינית בגדה המערבית, בטור דעה בוושינגטון פוסט. "במשך השבועיים שלפני כן, נראה היה שעורה מתפורר, כתמים גדולים אדומים כדם התפזרו על כל גופה. איברהים צילם אותם, והעברנו לרופא כאן בגדה המערבית. שום תשובה לא הגיעה.

"היא נזקקה לבית חולים, אבל היחיד שמתפקד ברפיח בימים אלה הוא אבו יוסף אלנג'אר, בצד המזרחי של העיר. כל הניסיונות שלנו למצוא לה מקום שם נכשלו. מבעד לדמעותיו, חמי שאל אותנו: 'מה אנחנו יכולים לעשות?'. אשתי, האנה, בכתה כל הלילה. אי אפשר להסביר עד כמה הרגשנו חסרי אונים, כמה חסרי אונים ומשותקים". בוקר אחד לקחה אותה המשפחה לבית חולים. "בית החולים היה מוצף; החולים שם מטופלים על מזרונים או על הרצפה החשופה, או בסמטאות שמאחורי בית החולים. היא מתה באותו בוקר. גופתה הועברה לבית קברות ברפיח, סמוך לבית החולים שמעולם לא טיפל בה, ושם נקברה. האישה בת ה-76, שנאלצה לפנות את ביתה בג'באליא, צפונית לעיר עזה, ולעבור לדרום לפני שלושה חודשים, מתה באוהל. במובנים מסוימים זה היה מתאים. האישה ילידת ווידד זקוט החלה את חייה באוהל, לאחר שהוריה נאלצו לברוח מהעיר מג'דל לעזה בשנת 1948".

מתוך הוושינגטון פוסט, מאת עאטף אבו סייף. לקריאת הכתבה המלאה.