פטריק ביוקנן מניף רובה בעצרת בחירות. הקדים את טראמפ כמעט ב–25 שנה / צילום: Reuters
בחורף 1992 סיקרתי את מערכת הבחירות המקדימות לנשיאות במדינת ניו המפשייר שבצפון־מזרח ארה"ב. עיקר העניין היה בהתמודדות בתוך המפלגה הדמוקרטית, שבה התחיל להתבלט איש צעיר עם רקע מסובך ששמו ביל קלינטון. ניו המפשייר עמדה לחרוץ את גורלו.
ההתמודדות הרפובליקנית נראתה חשובה הרבה פחות. הנשיא ג'ורג' בוש האב אמנם היה בלתי פופולרי להחריד, אבל לא קם לו שום מתחרה רציני בתוך מפלגתו. מיליארדר קפריזי מטקסס, רוס פרו, התמודד כמועמד עצמאי, אבל שום עצמאי מעולם לא נבחר לנשיא.
● פרשנות | אמריקה סופקת כפיים וחוששת: עד כמה חסינים הגשרים שלה?
● פרשנות | טראמפ יוצק צוננים על ישראל: למה הוא מתכוון כשהוא אומר תפסיקו כבר
● פרשנות | מחסום הווטו האמריקאי נחצה: היד שלא הורמה ממוטטת את חומת המגן הדיפלומטית של ישראל
פרשן טלוויזיה ימני פופוליסטי, פטריק ביוקנן, החליט להתמודד נגד בוש, במחווה של תרעומת. ביוקנן היה דעתן מובהק, נוצרי אדוק, מתנגד לבריתות צבאיות, שונא הסכמי סחר. הוא שלל את התערבות ארה"ב נגד סדאם חוסיין בכוויית, והתנגד לתמיכת ארה"ב בישראל. יתר על כן, הוא נהג לחזור ולהפריח רמזים אנטישמיים.
איבתו לישראל וטינתו ליהודים התנקזו לכלל שנאה ובוז כלפי סיעת השמרנים החדשים, הניאו־קונס, שצברה השפעה גוברת במפלגה הרפובליקנית, והטיפה למעורבות צבאית מעבר לים. רוב אנשיה היו יהודים, וזה הפריע לביוקנן, שתיאר את עצמו כ"שמרן ישן". הישנים לא הסבירו פנים למהגרים, ולא התעניינו בעולם החיצון.
ואף כי איש לא התייחס ברצינות אל מועמדות ביוקנן, עיתונאים התעניינו באופן חסר פרופורציה באחד משלהם הטובל בפוליטיקה. כאשר ביוקנן כינס מסיבת עיתונאים, הנוכחות הייתה מלאה. עבדכם הנאמן קם להציג שאלה: "מר ביוקנן, על רקע הכרזותיך הבדלניות, התוכל להניח את דעת העולם החיצון?".
ביוקנן, שהיה כותב הנאומים של ריצ'רד ניקסון ומנהל התקשורת של רונלד רייגן, התקשה להאמין למזלו הטוב. הוא התיז בתשובה: "אני אינני מתמודד לטובת העולם החיצון". הוא הטעים בסרקזם גלוי את שתי המילים האחרונות. "אני מתמודד לטובת ארצות הברית של אמריקה". ארבע המילים האחרונות התארכו והוטעמו.
גברים לבנים, שמרנים ונוצרים
אני חושב שזו הייתה, ואל נכון תישאר, תרומתי החשובה ביותר להיסטוריה האלקטורלית של ארה"ב. שורה של כלי תקשורת מקומיים ובינלאומיים דיווחו על הרגע ההוא. שדר טלוויזיה אמריקאי ידוע תיאר אותי כ"עיתונאי גרמני צעיר". עדיין הייתי צעיר, אם כי לא כל כך גרמני.
אבל כולנו ראינו במעמד ההוא לא יותר מקוריוז מעניין. ביוקנן ניסה להחזיר את אמריקה אל בדלנותה ההיסטורית, זו שממנה נחלצה רק בקשיים עצומים במלחמת העולם השנייה. יוחסה לו נוסטלגיה עקרה לימים שבהם גברים לבנים שמרנים ונוצרים ניהלו את אמריקה. אנחנו ידענו שהימים ההם חלפו לבלי שוב.
היה עלינו לחכות כמעט 25 שנה כדי לגלות שביוקנן לא התרפק על העבר, אלא בישר את העתיד. דונלד טראמפ אימץ כמעט את מלוא מצעו. ביוקנן, שאגב הצליח בניו המפשייר הרבה מעבר לצפוי, לא גילה את אמריקה. הוא רק ייצג פלחים דמוגרפיים ניכרים שלה, שהזמן העובר לא מוסס; בראש ובראשונה הפלח הבדלני, החושש מפני זרים ואינו מתעניין בהם.
עד דונלד טראמפ, במשך 75 שנה, רווחה ההנחה שאמריקה נגמלה מן האינסטינקטים הבדלניים המכוננים שלה, שהיא למדה את לקחי התנהגותה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, שהיא הבינה כי רצונה הטבעי שלא להשתתף במלחמות של זרים אינו עומד במבחן המציאות הגלובלית, שהכרח לעמוד לצד בעלות ברית כדי לאותת רצינות וכוח לאויבים פוטנציאליים. בקיצור, לא אהבת בריות אלא האינטרס הטבעי חייב את אמריקה להיות מעורבת.
ביוקנן ביטא לא רק התנגדות למה שהתחילו לכנות בבוז 'גלובליזם', אלא אפילו חרטה על עצם כניסתה של ארה"ב אל המלחמה נגד היטלר. הוא כתב עליה ספר שקרא לו "המלחמה המיותרת". עיתונאי שמרני אחר, ביל סאפאייר השנון (והיהודי), לגלג אז על ביוקנן, שעמד להתמודד פעם נוספת על הנשיאות: "פאט העביר לצדו את כל תומכי היטלר". השומעים צחקקו, מפני שכמה תומכים כבר יש להיטלר באמריקה.
אמריקה נשגבת מבינתנו
ימי טראמפ שינו את דעתם. הפלירט הגלוי של טראמפ עם נאו־נאצים אינו ביטוי של איבה גזעית ליהודים, אבל הוא בוודאי מתיישב עם הסלידה העמוקה של טראמפ מפני כל רמז של קוסמופוליטיות, של סולידריות עם חלשים מבית ומחוץ, של אינטלקטואליזם (ספק אם הימין האמריקאי עסק אי פעם באינטנסיביות כזאת במאבק נגד תיאוריות אקדמיות ונגד ספרים ותוכניות לימוד שהוא חושב לשמאליות רדיקליות).
השתלטותו המלאה של טראמפ על המפלגה הרפובליקנית מפקיעה כל נופך של זמניוּת או של קפריזיות מן התופעה שהוא מנהיג ומייצג. הוא מדבר בשם המפלגה במידה שפוליטיקאים אמריקאים מעטים דיברו אי פעם בשם מפלגה פוליטית. צריך לחזור 120 שנה אחורה (אל ויליאם ג'נינגס בריאן), או אפילו 200 שנה אחורה (אל אנדרו ג'קסון), כדי למצוא משהו מעין זה.
הבה נודה שבמידה רבה נשגבת מבינתנו אמריקה שביוקנן חזה וטראמפ מצא. אין לנו הכלים הפוליטיים ואולי הפסיכולוגיים להתמודד איתה. זו אמריקה המוכנה לחזור אל 1940 ולשכנע את עצמה שנאצים ופשיסטים, או לצורך זה קומוניסטים, כל משפחות הפשע הטוטליטריות, אינם מעניינים אותה ואינם מצדיקים אף טיפת דם אמריקאית אחת.
למרבה החלחלה, אמריקה זו רחוקה מאיתנו עכשיו אולי כדי שבעה חודשים בלבד. טראמפ הוא הרבה יותר משגרירות בירושלים וסיפוח הגולן. הוא מגדיר הכול מחדש, גם אותנו. מה יהיה.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.