דניאל כהנמן / צילום: ג'ון רואמר (עיבוד תמונה: טלי בוגדנובסקי)
דניאל כהנמן הסביר למשקיעים את עצמם. כהנמן, פסיכולוג באוניברסיטת פרינסטון וחתן פרס נובל לכלכלה, נפטר ב-27 במרץ בגיל 90.
לפני עבודתם פורצת הדרך של כהנמן ושותפו למחקר עמוס טברסקי, שנפטר ב-1996, כלכלנים הניחו שאנשים הם רציונליים. כלומר, שיש לנו אינטרס עצמי, שאנחנו משתמשים בכל המידע הזמין כדי לקבל החלטות בלתי מוטות, ושההעדפות שלנו הן עקביות.
● חזית המדע | האם יש אדם רציונלי? המחקרים פורצי הדרך שהשאיר אחריו חתן פרס נובל דניאל כהנמן
כהנמן וטברסקי הראו שזה קשקוש. הממצאים שלהם, באופן ישיר או עקיף, היוו השראה לשינוי בכל רחבי העולם העסקי. כולל תכנון מחדש של תוכניות תרומת איברים ושיפורים בתכנון של פרויקטי תשתיות בהיקף מיליארדי דולרים.
כהנמן היה חלוץ של מה שלימים נודע כ"כלכלה התנהגותית", למרות שהוא תמיד ראה עצמו כפסיכולוג. משקיעים שנוצרים בלבם את הלקחים של כהנמן וטברסקי יכולים להקטין עלויות, הפסדים וחרטות. השפעתו של כהנמן על השקעות הייתה גדולה יותר מזו של כל אדם אחר שאינו משקיע מקצועי.
פגשתי לראשונה את דני, כפי שכולם קראו לו, בכנס על כלכלה התנהגותית ב-1996. כעיתונאי השקעות, תהיתי במשך שנים: מדוע אנשים חכמים הם כה טיפשים כשזה נוגע לכסף. אחרי חמש דקות בהרצאה של דני הבנתי שיש לו את התשובות - לא רק לשאלה הזאת, אלא כמעט לכל תעלומה של התנהגות פיננסית.
למה אנחנו מוכרים את המנצחים שלנו מהר מדי ונאחזים במפסידים ליותר מדי זמן? למה אנחנו לא מבינים שרוב רצפי ההצלחות הם פשוט מזל? למה אנחנו אומרים שיש לנו סיבולת גבוהה לסיכון אבל אז סובלים מייסורים כשהשוק מתרסק? למה אנחנו מתעלמים מהסיכויים כשאנחנו יודעים כשהם נגדנו?
דני פסע בשקט הלוך חזור בקדמת החדר, עיניו הכחולות-ירוקות נצצו בהנאה כשהוא מנה את ההתנהגויות הללו ומוטט את התיאוריה הכלכלית המקובלת.
במשך עשורים הוא וטברסקי ערכו ניסויים, כמעט ילדותיים בפשטותם, כדי לראות כיצד אנשים באמת חושבים ומתנהגים.
לא, אמר דני, כסף שהופסד הוא לא כמו כסף שהורווח. הפסדים מכאיבים לפחות פי שניים מכפי שרווחים הם נעימים. הוא שאל את משתתפי הכנס: אם תפסידו 100 דולר בהטלת מטבע כשהתוצאה תהיה "עץ", כמה תצטרכו להרוויח ב"פלי" כדי שתהמרו? רובנו אמרנו 200 דולר או יותר.
לא, אנשים לא משקללים את כל המידע הזמין. אנחנו חושבים שרצפים קצרים בתהליכים אקראיים מאפשרים לנו לחזות מה השלב הבא. אנחנו חושבים שזכיות ענקיות הן תכופות יותר מכפי שהן, מה שהופך אותנו לבעלי ביטחון מופרז. אנחנו חושבים שאסונות הם נפוצים יותר ממה שהם, מה שהופך אותנו לפרייארים של תוכניות שמתיימרות להגן עלינו.
שאלו אנשים האם הם רוצים לקחת סיכון בהסתברות של 80% להצלחה, רובם יגידו כן. שאלו במקום זאת האם הם ייקחו את אותו סיכון עם הסתברות של 20% לכישלון ורבים יגידו לא.
דני התבדח על כך שהמניות שאנשים מוכרים מציגות תשואת יתר ביחס לאלה שהם קונים ואמר כי "העלות של זה שיש לך רעיון היא 4%".
שיעור הבסיס לקבלת החלטות
לא רק נדהמתי מהתובנות שלו, הן היממו אותי. מיד רכשתי את כל שלושת הספרים שהוא ערך. במשך ימים, ישבתי בחדר חסר חלונות וקראתי בקדחתנות, עם עט אדום ביד, משרבט הערות מסמן פסקאות שלמות, ממלא את השוליים בחיצים ובסימני קריאה.
ב-2001, שנה לפני שדני זכה בנובל, כתבתי כתבת פרופיל ארוכה על אודותיו. "השאלה החשובה ביותר לשאול לפני קבלת החלטה", הוא אמר לי, "היא 'מה שיעור הבסיס'?". הוא התכוון לכך שכל החלטה מהותית יש להתחיל בבירור של סיכויי ההצלחה האובייקטיביים, בהינתן הטווח ההיסטורי של תוצאות במצבים דומים.
אם אתם שוקלים להתחיל עסק חדש, תחושת הבטן אולי אומרת לכם שאין סיכוי שתיכשלו. לפי לשכת הסטטיסטיקה במשרד העבודה של ארה"ב, לעומת זאת, חצי מהעסקים החדשים נסגרים בחמש השנים הראשונות. שיעור הבסיס הזה מגיע ממיליוני סטארט-אפים שכולם האמינו שיצליחו. אתם, מנגד, מדגם של איש אחד. הידיעה ששיעור הבסיס הוא 50/50 לא צריכה להרתיע אותכם מלנסות, אבל אמורה למנוע מכם אופטימיות בלתי מציאותית.
דני ידע ששיעורי הבסיס לא היו חזות הכול. הוא סיפר לי שלפני שהציע נישואים לאשתו השנייה, אן טריזמן, אמר לה: "אני יהודי, את לא. אני נוירוטי, את לא. כמעט מחצית מהנישואים מסתיימים בגירושים. שיעורי הבסיס הם נגדנו".
"אוי, למי איכפת משיעורי בסיס!" היא השיבה. הנישואים שלהם החזיקו מעמד ארבעה עשורים. טריזמן נפטרה ב-2018.
ב-1969 דני לימד באוניברסיטה העברית בירושלים כאשר ביקש מטברסקי, פסיכולוג מתמטי וקולגה שלו שם, לבקר בכיתה שלו. בהרצאת האורח שלו, טברסקי טען שבני אנוש אינם כל כך גרועים הערכת סיכונים והסתברויות.
"אני פשוט לא מאמין לזה!" קרא כהנמן, שחקר תפיסה חזותית. הוא כבר האמין שכפי שאשליות אופטיות מתעתעות בעיניים, אשליות קוגניטיבות משטות במוח. השניים המשיכו את הדיון בארוחת הצוהריים - ועוד שנים רבות לאחר מכן. עמוס היה מאורגן, בטוח, מבריק בחשיבה כמותית. דני היה מבולגן, מלא ספקות, אינטואיטיבי להפליא. יחד, הם היו כוח אינטלקטואלי ייחודי.
ב-1971, על מנת להחליט שמו של מי יופיע כמחבר הראשי של המאמר המדעי הראשון שפרסמו יחד, השניים הטילו מטבע. ברבע המאה שלאחר מכן הם פרסמו יחד יותר מ-25 מאמרים.
ב-2006, דני ביקש ממני לעזור לו לכתוב ספר. עשיתי אודישנים במשך כמה חודשים, והצגתי כמה הצעות לאופן שבו ניתן לבנות את הספר. לבסוף התחלנו בתחילת 2007. מה שיצא מכך היה "לחשוב מהר, לחשוב לאט", שפורסם בשלהי 2011: רב־מכר בינלאומי, ספר זכרונות שגם הציע הסבר אנציקלופדי לאופן שבו פועלת המחשבה האנושית.
בשלב מוקדם, דני לקח אותי לארוחת צוהריים עם אשתו בסמוך לקמפוס של פרינסטון. כשקם לרגע, שאלתי את אן: "את חושבת שדני משוגע בגלל שהוא רוצה לכתוב איתי את הספר הזה?". "לא", היא אמרה, "אבל יכול להיות שאתה משוגע שאתה בכלל רוצה לעשות את זה איתו".
בהתחלה, כתבתי את הטיוטות הראשונות לפרקים שמעולם לא ראו אור. בהדרגה, דני השתלט על הכתיבה והתייסר על כל משפט, בשעה שאני שכתבתי וערכתי.
בשלהי 2007, כשליטשנו את הפרק שנקרא "אשליית התוקף", התעוררתי לילה אחד בזיעה קרה, עם דופק בשמיים, משתנק. אשתי הבהילה אותי לחדר מיון. התברר שלא עברתי התקף לב; היה לי התקף חרדה, היחיד בחיי. דני היה מבוהל אפילו יותר ממני.
ב-2008 המשכתי בדרכי הנפרדת, הצטרפתי ל"וול סטריט ג'ורנל, ואף אחד מאיתנו לא דיבר מעולם בפומבי על גירושי הספר שלנו; דני השלים את השליש האחרון של הספר בלעדי.
"שיתופי פעולה לא מתמיד נגמרים יפה", הוא הזהיר אותי ביום הראשון של עבודתנו יחד, "אז אני רוצה לוודא שאתה תמיד תחשוב עליי כמנטש" (איש טוב ביידיש). ואכן כך - הוא היה המנטש הכי מורכב שאי פעם הכרתי.
העבודה יחד על הספר חשפה אותי לשלוש מהתכונות של דני שלא הכרתי קודם לכן, במלוא עוצמתן. רק שנים לאחר מכן הבנתי שהפנמתי אותן כעיתונאי וכמשקיע. או לפחות כך אני מקווה.
דני ראה הכל בעיני ילד, או כפי שחלק מהאנשים מכנים זאת "תודעה של מתחיל". אף פעם לא הכרתי אף אחד אחר ששאל לעיתים כה תכופות: למה? במקום להניח שהמצב הקיים הוא נכון, דני תמיד התחיל בלשאול האם הוא בכלל הגיוני.
הוא גם היה ביקורתי כלפי עצמו ללא הרף. פעם הראיתי לו מכתב שקיבלתי מקורא שאמר לי - בצדק אך בגסות - שטעיתי בנוגע למשהו. "יש לך מושג איזה בר מזל אתה שאלפי אנשים יכולים לומר לך שאתה טועה?", דני הגיב.
מעבר להכל, דני היה מסוגל לעבד מחדש את מה שכבר עשה כאילו הדבר מעולם לא התקיים. רוב האנשים שונאים לשנות את דעתם; אין דבר שהוא אהב יותר, כשהראיות הצדיקו זאת. "אין לי עלויות שקועות", נהג לומר.
אחת המילים האהובות עליו, במהלך העבודה על הספר, הייתה "אומלל". הוא השתמש בה על מנת לתאר את מה שזה עתה כתב; את תהליך הכתיבה של הספר; ומעל לכול, את עצמו.
סבלו של דני נבע בעיקר מהעשורים שהוא וטברסקי הקדישו לחקר כשלי המוח האנושי, בכך שפירקו לגורמים את שגיאות החשיבה והשיפוט של עצמם. המבט מבחוץ על הכול העניק לדני מבט מבחוץ גם על עצמו. הוא היה ההתגלמות האולטימטיבית של מודעות עצמית: לפני הכול תחשוד בעצמך.
הוא ידע היטב כמה חכם היה, אבל הוא גם ידע כמה מטופש הוא יכול להיות. כשהבחין שכינה ילד ממושקף "הפרופסור הצעיר", דני הבין שאנשים עושים אקסטרפולציה לעתיד כמעט ללא נתונים כלל. לאחר שרכש דירה יקרה, התבדח שהוא יודע שישלם יותר מדי על מנת לרהט אותה.
"לא חכם מאחרים או מהשוק"
דני נולד ב-1934 בתל אביב, בעת שאימו הייתה בביקור בישראל, וגדל בצרפת. הוא בילה חלק ניכר מילדותו בהתחבאות מפני הנאצים בדירים ולולים באזורים הכפריים של צרפת. הוא התעקש שעובדה זו לא אמרה עליו הרבה; בסופו של דבר, לא כל ניצול שואה הפך לפסיכולוג בעל ביקורת עצמית שהתנהגות כלכלית מרתקת אותו. תחת זאת, הוא זקף את הצלחתו לעבודה קשה - אך עוד יותר מכך למזל, במיוחד על הפגישה עם טברסקי.
דני גם התעקש שחקר המכשולים והפרדוקסים של המחשבה האנושית לא הפך אותו לטוב יותר בפתרון בעיות מכל אדם אחר: "אני רק טוב יותר בזיהוי הטעויות שלי אחרי שאני עושה אותן".
חרף כל הידע שלו בדבר כמה משקיעים יכולים להיות טיפשים, דני לא ניסה להיות חכם יותר מהשוק. "אני לא מנסה להיות חכם כלל", אמר לי. רוב כספו היה בקרנות מדדים. "הרעיון שאני אוכל לראות את מה שאף אחד אחר לא מסוגל לראות הוא אשליה", טען.
"כולנו נהיה משקיעים טובים יותר", אמר לעיתים קרובות, "אם רק נקבל פחות החלטות".