כשרוני-לי סנה יצאה לפגוש לראשונה את חסרי הבית, הם ביקשו לראות רופא - ולא עובדת סוציאלית ● אז היא הקימה עבורם את עמותת רפואת רחוב: "כשאין מקלחת ואוכל, כל שריטה מזהמת"
ביולי 2020 הלכה רוני־לי סנה, עובדת סוציאלית טרייה יחסית בארגון לשובע, המעניק ארוחה ומיטה ללילה למי שצריך, לחפש את אחד המטופלים שלה. "הוא חזר להשתמש בסמים ודאגתי לו. יצאתי מהגגון (בית המחסה של הארגון - ג"ו) אל אזור התחנה המרכזית וראיתי לראשונה את האנשים שלא מגיעים לגגון, שמצבם אפילו גרוע יותר. ניסיתי לדבר איתם, אבל כשהם שמעו שאני עובדת סוציאלית הם לא רצו לדבר איתי. הם ביקשו לראות רופא. חזרתי למשרד בחוסר נוחות, ובלילה גיגלתי 'רופא' ו'רחוב'. לא מצאתי שום דבר כזה בישראל. היה שם משהו בלילה הזה, כאילו הבנתי שזה הסיפור שלי, שזה עליי עכשיו".
זמן קצר לאחר מכן הקימה סנה את עמותת רפואת רחוב תל אביב, שלוחה של הארגון הבינלאומי, שמספקת טיפול רפואי לחסרי הבית, והיום הצוות כולל 50 רופאים, אחיות וסטודנטים לרפואה. כולם עושים את זה בהתנדבות מלאה.
מה מביא אדם לרחוב?
"לכל אחד יש את הסיפור שלו, אבל יש הרבה טראומה. הרבה אנשים מגיעים בגלל קשיים מערכתיים, נניח אנשים נפלטים לרחוב בגלל יוקר המחיה ובגלל המלחמה.
"מחלת ההתמכרות מביאה אנשים לרחוב. זו אולי המחלה הכי קשה שיש. ולכן רואים ברחוב אנשים שהגיעו במקור מכל מיני רקעים ומעמדות. שואלים אותי תמיד אם אני מטפלת במבקשי מקלט חסרי מעמד, והתשובה היא לא - 95% מהמטופלים שלי הם אזרחי מדינת ישראל.
"השקר הכי גדול הוא שאנשים ברחוב הם עצלנים. קשה מאוד לשרוד ברחוב, וכל היום מלא בחישובים מורכבים, לגבי איך להשיג אוכל וחומרים ולשרוד. סדר היום עלול להיות עמוס מאוד. נניח אנשים שאוספים בקבוקים או אנשים בזנות, הם לוקחים כל פרנסה שיש להם וזה תמיד יתפוס עדיפות על פני טיפול רפואי, עד שאי אפשר לנשום ממש.
"גם כשיש מענים, הם מוגבלים בחוקים ותקנות וסטיגמות, ואין מספיק מהם. למשל 'לשובע' עושים עבודה מאוד חשובה, אבל חלק מקהל היעד נופל בין הכיסאות, למשל מי שבגלל מיעוט הפרנסה לא יכול לחזור עד 11 ולהימנע מלצאת שוב עד הבוקר, או לא מסוגל לישון בחדר עם עוד חמישה אנשים.
"ראיתי אישה בגיל שלי, שהייתה צריכה ללכת למיון עם אבסס שהצריך ניקוז, אבל היא ידעה שאם היא תלך למיון היא לא תוכל להגיע לגגון כי זה כבר נסגר. אני אומרת - הלוואי והיה מקום שאליו אפשר פשוט לבוא ולשים את הראש, בלי שאלות. זה קיים במספר מדינות.
"הם חולים באותן מחלות כמו כולם, רבים מהם בתת־תזונה, ונוסף על כך יש להם הרבה מחלות זיהומיות. כשאין מקלחת והתזונה לקויה, כל שריטה יכולה להזדהם".
אחת הסיבות שדרי הרחוב לא מקבלים טיפול רפואי, לדבריה, היא הנגישות. "משמעות הדיגיטציה של מערכת הבריאות היא שכמעט אי אפשר לעשות כלום בלי סמארטפון.
"רוב הציבור הזה הם מבוטחי מערכת הבריאות ואפילו מורידים להם את מס הבריאות מהקצבאות שמגיעות להם. לא לכל הציבורים בארץ מורידים. אז הם בעצם משלמים על שירות שהם לא יכולים להגיע אליו. לכן אנחנו חייבים להגיע אליהם.
"אני מעדיפה לא לקרוא להם 'דרי רחוב' או 'הומלסים', על כל הסטיגמה שבדבר, אלא 'אנשים שחווים חסרות בית'. ישנם גם כל מיני אנשים בלי בית, שגרים בגגונים או הוסטלים או בכל מיני מסגרות ולא ברחוב, אבל בית משלהם אין להם. בישראל אנשים לא נולדים ברחוב. בהודו יש גם אנשים שנולדים ברחוב. אבל בישראל מדובר באנשים שהיה להם פעם בית, ואולי יהיה להם בעתיד".
"הגעתי ללמוד מהאוגנדים"
סנה גדלה בירושלים למשפחה מסורתית. עם גדוד הצופים שלה (בו הייתה בת אחת בין בנים, ואלה עדיין חבריה הקרובים ביותר), יצאה לשנת שירות בירוחם. "השנה הזו שינתה אותי ברמות. כירושלמית, בת לאשת חינוך ואב שוטר, תמיד היה לי כל מה שילד צריך.
"בירוחם, לעומת זאת, 2005 הייתה שנה קשה לעיר שבה המועצה התחלפה בגלל שחיתות. הכל היה סגור. לא בריכה, לא ספריה. אז הבנתי מה זה רחוק מהעין רחוק מהלב". למרות הקושי, הזכרונות של סנה עצמה מן התקופה הזו הם מתוקים. "הלכנו לכל מקום ברגל. המשפחה שאימצה אותי הייתה מקסימה. והקבוצה שלנו התנהלה ממש כמו קומונה קומוניסטית".
לאחר שירות צבאי כסמב"צית בחרה ללמוד פסיכולוגיה וממשל בבן גוריון מתוך הבנה כי בעיות של בני אדם הן גם אישיות וגם מערכתיות. אך בהדרגה גילתה שהתואר שונה ממה שחשבה. "לוקח שנים עד שמתחילים לגעת באנשים".
היא פרשה מהלימודים אחרי שנתיים, החלה ללמוד עבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, ובמקביל עבדה עם נוער עובר חוק בכפר סבא. בשנה השנייה של התואר היא עבדה במשפחתונים של ילדים שהוצאו מהבית. בשלב הזה חלה תפנית כששמעה על לימודי עזרה הומניטרית ובמיוחד על תואר שני בפיתוח קהילות בינלאומי בתוכנית גלוקל באוניברסיטה העברית. "אמרתי - זה זה! זו תוכנית בינלאומית באנגלית, עם ישראלים ופלסטינים, פיליפינים, ניגרים, זימבבואים, ארגנטינאים, מקסיקנים ומה לא".
לדבריה, הלימודים בתוכנית היו התקופה היפה בחייה, ובמיוחד ההתמחות בת כחצי השנה באוגנדה, שם התגוררה בעיר צפונית בשם גולו, כחלק מפרויקט לצמצום תת־התזונה בקרב נשים בהריון ומיניקות. "הייתי האדם הלבן היחיד בארגון אוגנדי, בדירה עם שותפות מקומיות, בלי מים וחשמל. המקומיים חשבו שאני תורמת. אבל הגעתי ללמוד מהם".
ב־2019 חזרה מההתמחות באופוריה ובידיעה שמצאה את ייעודה. "ברור, אמרתי לעצמי, אני רק מסיימת עוד חודשיים נהדרים של תוכנית גלוקל, אורזת וחוזרת לאוגנדה. אלא שאז פרצה קורונה. זה היה שבר גדול אבל נזכרתי שאני עובדת סוציאלית - בערך העבודה החיונית היחידה שאפשר למצוא בסגר".
המשרה שנמצאה הייתה בעמותת לשובע, המפעילה גם בתי מחסה שבהם חסרי בית יכולים לקבל ארוחה, מקלחת ומיטה. שם כאמור היא גם הכירה את קהילת חסרי הבית.
איך המלחמה משפיעה על מספר וסוג דרי הרחוב?
"בחודש הראשון של המלחמה ראינו תמונה עגומה. כל העובדים הסוציאליים נעלמו מהשטח, חלקם גויסו וחלקם הלכו לעזור למפונים ונפגעי הטבח. המסעדות היו סגורות, והיה ממש רעב ברחוב".
העמותה שלך מקבלת תמיכה כלשהי מהמדינה?
"מהמדינה לא. יש לנו שותפים ומימון מסוים (קרנות, מלגות וכדומה - ג"ו), אבל כל התקציב מגיע לכמה מאות אלפי שקלים. הדבר הבא הדחוף ביותר עבורנו הוא להשיג מרפאה ניידת. היום יש נשים שאנחנו לא יכולים לבדוק אותן כי אין איפה.
"מאוד הגיוני למדינה לממן אותנו דרך קופות החולים, כי החיסכון למערכת הבריאות ברור, בנוסף לתרומה לבני האדם. עשינו עם ארגון 'אלטרואיזם אפקטיבי' שהראה שאנחנו חוסכים למשק חמישה דולר על כל דולר מושקע".
איפה את רואה את עצמך עוד חמש־עשר שנים?
"עדיין אעסוק ברפואת רחוב, בוודאות, אולי בראייה יותר ארצית. אני חושבת על דוקטורט, ועדיין יש לי את החיידק הגלובלי".