כשעדי לוי ושותפתו החליטו להקים את חברת EDI אנרגיה, לא היה להם שקל - אבל הם לא הסכימו להכניס משקיע חיצוני ● עכשיו הוא כבר רואה את ההנפקה באופק
כשעדי לוי התעורר לקולות הירי של 7 באוקטובר בביתו בכרמיה שבעוטף עזה משהו לא הסתדר לו. כמי שחי בעוטף כל חייו הוא למוד ניסיון ומכיר כל קסאם, כל ירי וכל תנועה בשטחי האש הצה"ליים. הפעם, הרגיש, זה לא עוד מאותו הדבר.
"משהו אמר לי לקחת את האוטו ולעוף", הוא נזכר. 20 דקות לאחר מכן בכביש שבו נסע היה טנדר עם מחבלים. בהמשך הוא עשה פניית פרסה לקיבוץ כדי להוציא את ההורים שלו. השבועות שלאחר מכן היו הפעם הראשונה שבה גר מחוץ לקיבוץ, וברגע שהצבא התיר - הוא חזר.
כרמיה היה קיבוץ שיתופי שעבר הפרטה. כשלוי נולד, עוד הייתה שם לינה משותפת, והוא היה בה עד גיל 3, אז פרצה מלחמת המפרץ. בשונה מאחרים בקיבוץ, לוי זוכר את ילדותו רק לטובה. "הייתה לי ילדות מופלאה, מאוד עצמאית", הוא משתף.
"זה לא היה עידן של טלפונים. זה היה אנחנו, החברים, ומה שיש לקיבוץ להציע. היינו שבעה בנים בשנתון שלי, על כל המשתמע. אני זוכר שבנינו מחנה גדול ועשינו את זה באפס משאבים". לדבריו, בקיבוץ הוא גם רכש את מוסר העבודה הגבוה שלו, שמשתקף מאוד מסיפור החיים המקצועי שלו. "כבר מגיל 15 עבדתי בגידולי שדה, ברפת, במטבח ובשאר עבודות הקיבוץ".
מעבר לזה, כבן של חשמלאי, הוא מעיד שהתעניין בחשמל "ממש מגיל אפס" והתעסק בזה מגיל 9, עם אבא שלו. לימודים, מנגד, פחות עניינו אותו בשלבים ההם. "הייתי תלמיד נורא בבית הספר. לאמא שלי היו שני חוקים: האחד - לא משנה מה אתה עושה, אתה יכול גם לא להגיע לשיעורים אבל אל תפריע בשיעורים ואל תתחצף; השני - יש לך 12 שנים לצאת בסופן עם תעודת בגרות. היא לא צריכה להיות טובה, אבל היא צריכה להיות. עמדתי ביעדים".
כשהשתחרר מהצבא, שם שירת כלוחם בהנדסה קרבית, החליט שהוא רוצה להיות הנדסאי. הוא התחיל מלימודי תעודה של שנתיים - וסיים אותן בהצטיינות. "זה משהו קטן, אבל הרגשתי תחושת מסוגלות", הוא משתף. "החלטתי שאני משלים חמש יחידות פיזיקה ומתמטיקה ועושה תואר ראשון. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי שאין לי מגבלה. שעברתי את המשוכה".
את הבגרויות הוא השלים בהליכה, וכך גם את התואר הראשון בהנדסת חשמל, שבמהלכו עבד כמנהל פרויקטים וכמהנדס, בין היתר בחברת סינרג'י. "עבדתי בצורה אינטנסיבית מאוד, התחלתי לקבל תפקידים בכירים יותר והחלטתי שאני לומד תואר שני. הייתי תמיד מהעובדים הזולים אך החרוצים ביותר וזה גרם למעסיקים שלי תמיד לרצות לפתח וללמד אותי יותר".
בתואר השני הכיר לוי את ההייטקיסטית דניאל ביטון, שעזרה לו להשלים את כל השיעורים שנעדר מהם בגלל העבודה. לימים הפכה ביטון לשותפה שהקימה איתו את EDI אנרגיה, חברת אנרגיה מתחדשת שמרכז הפעילות שלה הוא ייזום, פיתוח, הקמה והחזקה בנכסים סולאריים מניבים על גגות, קרקעות ומאגרי מים.
הרצון להקים משהו יחד בער בשניהם הרבה זמן עד שלבסוף, כשלוי בכלל התמיין לתפקידי סמנכ"לות בחברות אחרות, הם אזרו את האומץ. "הבעיה הייתה שלא היה לנו שקל", הוא נזכר, ומספר כיצד התחילו עם מעט החסכונות שהיו להם, והמשכורת של ביטון.
"אחרי המכירה הראשונה־שנייה, נתקלנו בקושי. מערכות סולאריות זה דבר יקר". הם חשבו על פתרון יצירתי: הם ישלמו דמי שכירות לאנשים על שימוש בגג שלהם, וייהנו מהרווחים. אבל לאורך זמן, גם זה לא הספיק, ולדבר אחד הם לא היו מוכנים - להכניס משקיע חיצוני. הם רצו שזה יהיה שלהם.
אז הם פעלו לאט, כמו יזמי נדל"ן, מכרו פרויקטים וגייסו הון שהלך וגדל. "בשלב מסוים, אחרי שהבנק ראה שחברות מאמינות בנו ואנחנו מוכרים הרבה פרויקטים, הם התחילו להשקיע בנו גם".
בדרך היו הרבה משקעים, כולל הפסד יקר לרשות מקרקעי ישראל, אבל היום EDI היא אחת החברות הפרטיות הגדולות בישראל, והיא מונה מעבר לאנרגיה גם חברת נדל"ן, חברה לטעינת רכבים חשמליים וחברת אנרגיה יזמית בארה"ב. בשלב הבא, מקווה לוי - תהיה גם הנפקה.