נשיא ארה''ב, ג'ו ביידן / צילום: Associated Press, Jacquelyn Martin
בתורת הכבאות יש תפיסה הנקראת "שריפה מבוקרת": הצתת אש במתכוון, תחת פיקוח, כדי להקטין את הסכנה של שריפה ספונטנית, שתצא מכלל שליטה. כמובן, גם שריפה מבוקרת עלולה לצאת מכלל שליטה.
● פרשנות | הג'וקר הפוליטי בארה"ב? רמז: לא עזה
● איראן מאשימה את רוסיה: רוצה לגרור אותנו למלחמה במזרח התיכון
הייתכן שזה מה שמנסה הבית הלבן לעשות ביחסי ארה"ב-ישראל? הואיל והוא חוזה עכשיו דליקה ספונטנית, הייתכן שהוא מנסה שריפה מבוקרת: עימות חריף אך מוגבל, כדי למנוע עימות רחב-ממדים?
לפי פיטר בייקר, כתב מדיני מנוסה ב"ניו יורק טיימס", לאחר השיחה הטעונה בין הנשיא ביידן לראש הממשלה נתניהו ביום ה', "לנשיא הייתה סיבה לקוות שהמסר שלו נקלט, ולא יהיה עליו לממש את איומו […] 'לעשות אם אתם לא תעשו'".
לבית הלבן היה יסוד להאמין שהמסר נקלט, כאשר, בתוך שעות אחדות ישראל פתחה את מעבר ארז והודיעה שסיוע יוכל להגיע לנמל אשדוד. הנשיא אינו רוצה לממש את האיום. על כבש המדרגות של מסוקו, הוא נשאל אם הזהיר את נתניהו מפני הפסקת הסיוע הצבאי. "ביקשתי מהם לעשות מה שהם עושים", הייתה תשובתו הסתומה. על שאלה נוספת שנורתה לעברו, אם הוא עומד "להפקיר (abandon) את ישראל", ביידן ענה, אגב התרחקות מהמיקרופונים, "האם זו שאלה רצינית?".
זו בוודאי שאלה רצינית, אם השואל או השומע הם ישראלים. ערב מלחמה-לא-מלחמה עם איראן, כאשר שאונם של טילי שיוט ושל "נחילי כטב"מים נשמע ממרחק", "הפקרת ישראל" היא השאלה היחידה שעליה ישראלים היו רוצים לקבל תשובה מפורשת.
האם אפשר לחשוב את תשובת הנשיא למפורשת? בהחלט לא. על שאלה כל כך רבת-חשיבות הוא היה יכול להשיב במחווה דרמטית. במקום להתרחק מהמיקרופונים הוא היה יכול לחזור אליהם, ולהגיד במלוא התוקף של מיתרי קולו המצטרדים, "לא, בשום פנים לא. אמריקה אינה מפקירה את ישראל, ולא תפקיר אותה".
זה הנשיא שמילא כל לב ישראלי בהכרת טובה עמוקה כאשר השמיע את הצמצום הדקדוקי ההוא, don't, כלפי איראן ועושי-דברה. התשובה שלו הפעם גבלה בהתחכמות. הפרקטיקה של תשובה באמצעות שאלה אינה מיועדת לנסוך ביטחון. אדרבא, היא מיועדת להביך, או לפחות לשגר מסר של עייפות. מדוע? תשובה אפשרית: שריפה מבוקרת. אבל האם עדיין אפשר לשלוט בשריפה?
סופרים פצצות ומטוסים
ביום ו', 40 צירים של בית הנבחרים, חמישית מכל הצירים הדמוקרטיים (אגב, לא סנאטורים, בניגוד למה שדווח לפחות בערוץ טלוויזיה אחד בארץ), חתמו על מכתב חסר תקדים לנשיא, שבו קראו לו להשעות את כל משלוחי הנשק ה"התקפי" לישראל, עד שהדין ימוצה עם האחראים להרג שבעת עובדי ההצלה ב-3 באפריל; וגם אז, הם דורשים שהמשלוחים יותנו בהסרת כל ההגבלות על כניסת סיוע הומניטרי לעזה. החותמים והחותמות מפרטות את מערכות הנשק שהן רוצות לעצור: 1,800 פצצות של 2,000 ליברות (כ-900 ק"ג) ו-500 של 500 ליברות (כ-225 ק"ג), 25 מטוסי אף-35 ו"עשרות מטוסי אף-15".
מכתב כזה, מצד תוכנו ומצד מספר חותמיו, הוא חסר תקדים ומבשר רעות. אומנם כמעט כל חותמיו מזוהים עם השמאל של המפלגה הדמוקרטית, המכונים "פרוגרסיבים". אבל רוב הפרוגרסיבים נטו להימנע מלהצטרף אל יוזמות אנטי-ישראליות קודמות.
בן לילה, מספר המצטרפים גדל כמעט פי ארבעה. יתר על כן, אחת החותמות היא ננסי פלוסי, היושבת ראש הדמוקרטית האחרונה של בית הנבחרים, מנהיגה נערצת במפלגתה, שמעולם לא ביטאה עמדות אנטי-ישראליות. הדעת נותנת שהצטרפותה תקל על אחרים ללכת בדרכה.
ההישג ההיסטורי של השדולה הפרו-ישראלית מאז שנות ה-70 היה העמדת התמיכה בישראל על בסיס על-מפלגתי, או "דו-מפלגתי", כפי שהאמריקאים מעדיפים להגיד. פירושו של דבר שבניגוד לעניין אוקראינה למשל, רפובליקאים ודמוקרטים לא עמדו משני עברי המתרס. חקיקת סיוע לישראל עברה בקלות, ברוב עצום.
הדבר הכביד מאוד על ניסיונותיה של נשיאים משתי המפלגות ללחוץ על ישראל בשורה של עניינים. זה העניק לישראל את ההילה הקצת מביכה של "שולטת בוושינגטון", מכוח מעמדה בקונגרס. בקונגרס יש עדיין רוב פרו-ישראלי, אבל הוא נשחק, בוודאי בצד הדמוקרטי. ישראל מתגלגלת אל חיק הימין השמרני. זה לא טוב בלי קשר להשקפות פוליטיות, מפני שמטוטלת הכוחות מבטיחה כי מפעם לפעם הימין יהיה באופוזיציה, והשפעתו תפחת או תנוטרל.
ישראל נמצאת במגננה כמעט נואשת. דוגמה אחת היא מה שקורה בימים האלה בשיקאגו, העיר השלישית בגודלה בארה"ב. רדיקלים אנטי-ישראלים מתארגנים עכשיו כדי לשבש, אולי אפילו למנוע את כינוס ועידת המינוי של המפלגה הדמוקרטית בחודש אוגוסט. המעמד הזה, המתרחש אחת לארבע שנים, מאציל את מועמדות המפלגה על המנצח בבחירות המקדימות. הרדיקלים, המכנים את עצמם "מעבר לקווי האויב", רוצים להפיל את המשטר הפוליטי, הכלכלי והחברתי. ישראל אינה העניין היחיד על סדר יומם. אבל איבה לישראל היא עכשיו אמצעי הגיוס העיקרי של שמאל רדיקלי בכל הדמוקרטיות המערביות.
קבורה פוליטית בשיקאגו
ב-1968, הפגנות רחוב אלימות נגד מלחמת וייטנאם במהלך ועידת מינוי של המפלגה הדמוקרטית חרצו את גורל המפלגה בבחירות. "שיקאגו" הפכה מאז למטבע לשון, שם נרדף לקבורה פוליטית. יש עכשיו מקום לחשוש שהפגנות רחוב נגד Genocide Joe ונגד ישראל יעוללו למפלגה ב-2024 מה שעוללו לה אז.
זה מצב עניינים מעורר חלחלה, לא רק בשביל ג'ו ביידן, אלא גם בשביל ישראל. בפעם הראשונה בתולדותיה היא מעוררת עכשיו איבה, שלא לומר תיעוב, בין מיליוני אמריקאים.
בעיתון "שיקאגו טריביון" הופיע בשבוע שעבר מאמר בולט, תחת הכותרת "ביידן תקוע עם נתניהו, איך הוא יכול לצאת מזה?" מחבר המאמר טוען, ש"נתניהו הפך בהדרגה לדמות מקטבת, המקדמת בברכה נשק ודולרים של משלמי מסים אמריקאיים, אבל לא תמיד עצות אמריקאיות. הוא מפלג את הפוליטיקה האמריקאית, מזעזע את הישראלים, מכעיס את יהודי אמריקה ומערער את התמיכה הגלובלית במדינת היהודים".
בעל המאמר מצטט יועץ לשעבר לענייני המזרח התיכון בשלושה ממשלים, האומר לו, "ביידן אינו רוצה מלחמה עם נתניהו… הוא כועס ונרגז, אבל הוא מתמקד במציאות… אי אפשר לעשות זאת באמצעות נידוי של ראש ממשלת ישראל".
אלה שאלות של טקטיקה, של טווח קצר. את ישראל צריך להטריד עכשיו הטווח הארוך. היו משברים קשים בעבר. היה אפילו אמברגו צבאי, שארה"ב הטילה מייד עם קום המדינה.
אבל תמיד היה מאגר גדול של רצון טוב עם קורטוב עשיר של רומנטיזציה ושל אידיאליזציה. המאגר הזה מתרוקן והולך. איך לחזור ולמלא אותו, זו שאלה אחת; האם אפשר עוד לחזור ולמלא היא השאלה השנייה, בעצם העיקרית.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.