הכבוד האיראני נפגע? לעם לא אכפת משאיפות אזוריות

הכותבת שימשה כראשת מרכז אליאנס ללימודים איראניים וחוקרת בכירה בפקולטה למדעי הרוח באונ' תל אביב

איראן ניצבת בפני דילמה נוכח קריאות לתגובה צבאית ישירה נגד ישראל, לאחר החיסול בדמשק של מחמד רזא זאהדי (הידוע גם בשם חסן מהדווי), מפקד הכוחות האיראניים בסוריה ובלבנון ובכירים נוספים מכוח קודס. מצד אחד, ישנה דרישה להגיב על הפגיעה בכבודה של איראן, אך מצד שני, יש חשש מהסלמה שתוביל לעימות ישיר שעלול להתלקח למלחמה כוללת באיזור.

● דיווח בוול סטריט ג'ורנל: בישראל נערכים לתקיפה ישירה של איראן בתוך 48-24 שעות 
● המומחה שמסביר: האיראנים החליטו לתקוף, אז למה הם מחכים 
● בדרך למתקפה איראנית, האם ישראל תשלוף נשק תקדימי? 

איראן יכולה לרשום לעצמה שורת הישגים בחתירתה למעמד של מעצמה אזורית ויצירת ציר התנגדות נגד ישראל והמערב באמצעות תמיכה לוגיסטית ומקצועית בארגונים שלוחים כמו חמאס, ג'יהאד אסלאמי, החות'ים, המיליציות השיעיות וחיזבאללה. אולם, מבית, מתקשה ההנהגה בטהרן להעמיק את הלגיטימציה שלה ובתוך כך לגייס תמיכה פנימית רחבה למדיניות הפנים והחוץ שלה.

המערכת הצבאית, הפוליטית והתקשורת באיראן עוסקות בהרחבה במלחמה בעזה מאז ה־7 באוקטובר, אך הדיון הציבורי שב להתמקד זה מכבר בבעיות החברה האיראנית ובביקורת על הישיגיה של הממשלה בראשות הנשיא אבראהים ראיסי. בראיון לתקשורת המקומית, ציין האינטלקטואל והפרשן הפוליטי צאדֶק זיבּאכּלאם, שהממשלה הנוכחית מתקרבת לאמצע הקדנציה שלה ולא ניתן לזקוף לזכותה הישג בשום תחום: לא בדיפלומטיה, לא במצוקת הדיור, לא באיכות הסביבה ולא במאבק נגד שחיתות. במצב הנוכחי של המדינה, אם הייתה זו ממשלה אחרת בראשות חסן רוחאני או כל נציג רפורמיסטי שאינו משתייך למחנה השמרני־קיצוני, המשיך זיבּאכּלאם וטען, כבר היו "צולים אותו על הגריל".

תסכול ברחוב האיראני

בעקבות המלחמה בעזה, נראה היה שהעוינות כלפי ישראל והמחויבות האידיאולוגית למאבק עד חורמה בה באמצעות ציר ההתנגדות, מאחדת את הזרמים הפוליטיים באיראן. העיתון המשהרי, שנחשב למתון יחסית, ניסה לקשור את המחאה החברתית של 2022, שפרצה בעקבות מותה של מהסא אמיני במעצר אלים בגין הפרה לכאורה של קוד הלבוש במדינה, למאבק הפלסטיני באמצעות הסיסמה "נשים, עזה, חופש". אולם, מהלך זה נתפס על ידי רבים מהצעירים שוחרי החופש באיראן כניסיון ציני מצד המשטר להשתמש במלחמה בעזה כדי להסיט את הדיון גם מהקשחת הפעילויות שלו נגד גורמי אופוזיציה מבית ודיכוי חירויות הפרט. תחושה זו התחזקה נוכח התמיכה הגורפת של הפרלמנט באיראן הנשלט על ידי רוב שמרני, באישור החרפת הענישה על הפרת קוד הלבוש לנשים סמוך לציון שנה למותה של אמיני.

התסכול הציבורי מצא את ביטויו גם בהשתתפות בבחירות לפרלמנט, שהתקיימו ב־1 במרץ השנה, בהן נרשם שיעור הצבעה של כ־40%, הנמוך ביותר מאז המהפכה של 1979. הניסיון להעמיק את הלגיטימציה של ההנהגה באמצעות סולידריות עם הפלסטינים נתקל בקושי לגבור על התסכול הציבורי ממדיניות הפנים והחוץ של המשטר. סרטונים ברשתות החברתיות הציגו קריאות גנאי נגד הנפת דגל פלסטין במשחק כדורגל בין איראן לאוזבקיסטן ב־8 באוקטובר, ובמשחק ליגה מקומית שהתקיים בראשית החודש, דקת דומיה לזכר חיסול בכירי כוח קודס בדמשק הופרעה.

במהלך האירועים של יום אל־קודס האיראני, שחתם את חודש הרמדאן, תועדה בסרטון אחר שהועלה לרשת השתתפותם הנרחבת של סטודנטים זרים במפגני התהלוכות הרשמיות היזומות, כדי להדגיש את חוסר התמיכה מצד הציבור המקומי למפגני התעמולה הקבועים של המשטר. היו אף כאלה שהדגישו כי הרטוריקה הגוברת של המשטר דווקא מעוררת בקרב הציבור האיראני תמיכה גדולה יותר בישראל. סרטון שהופץ ברשתות תיעד הצבה של דגל ישראל סמוך לשער אזאדי בטהרן ועל גבי גשר מרכזי בבירה גם כן, עם מסר של הזדהות עם העם בישראל.

"חיי למען איראן"

הציבור המקומי מודע לכך שמעורבות בסכסוכים אזוריים מסיטה משאבים ותשומת לב מטיפול בבעיות העומק הפוקדות את החברה האיראנית. מתן עדיפות להתערבות חיצונית על פני דאגות מקומיות מחמיר את חוסר שביעות הרצון שמתעדף את רווחת המדינה על פני שאיפות איזוריות. תחושה זו מוצאת את ביטויה המובהק בסיסמה שחוזרת ונשנית במחאות בעשור וחצי האחרונים - "לא עזה, לא לבנון, חיי למען איראן".

למרות התמונה שאיראן מנסה לצייר כמנהיגת ציר ההתנגדות במאבקה נגד ישראל והמערב, פעילים חברתיים ופוליטיקאים באיראן שמבטאים סולידריות עם הפלסטינים קוראים גם הם לתעדף את היציבות ושיפור הכלכלה המקומית. ניהול כושל, שחיתות וסנקציות בינלאומיות הובילו למצוקה כלכלית חמורה, כאשר המטבע האיראני, הריאל, חווה ירידה של כ־30% בערכו מול הדולר מתחילת ינואר. על פי הלשכה הממשלתית לסטטיסטיקה, שיעור האינפלציה בפברואר 2024 עמד על 42.5%, בעוד הבנק המרכזי של איראן דיווח על שיעור גבוה יותר של מעל 46%.

בניסיון להבין את אדישותו של הציבור האיראני למלחמה בעזה, בהשוואה להפגנות הראווה הפרו־פלסטיניות שתועדו בבירות אירופה ובארה"ב, פנה היומון שרְק לדעתם של מומחים. בסקירה הנרחבת, נטען שניהול תקשורתי כושל והתעלמות מדעת הקהל במשך עשרות שנים, גרמה לכך שהאיראנים הפכו אדישים כמו "עצים יבשים ביער מת" והם נוטים להתרחק מהתעמולה הרשמית של המשטר. עם זאת, פסק אחד המרואיינים בכתבה: "ליבו של העם האיראני מדמם נוכח האסון בעזה, גם אם הוא לא מבטא זאת בצורה מודעת ופומבית".

מחלוקת סביב התגובה

במרוצת השבוע החולף עורר החיסול של הבכירים האיראנים בדמשק קולות איום וגינוי רבים מצד ההנהגה, פוליטיקאים, אנשי צבא והתקשורת, המדגישים את הכרח התגובה לחיזוק ההרתעה האיראנית. במקביל, נשמעים גם קולות אחרים. הפרשן הפוליטי ויועץ התקשורת עבדול־רזא דאוורי, התריע בחשבון ה־X שלו (לשעבר טוויטר) כי עימות ישיר עם ישראל עלול לשרת את האינטרסים של ממשלת נתניהו, ולכן המליץ לשקול בזהירות את המהלכים הבאים.

בנימה דומה, הזהיר טור דעה באתר החדשות עצר־י איראן כי תגובות נמהרות עלולות להביא להשלכות חמורות, כפי שארע לאחר חיסולו של קאסם סולימאני, בעקבות היירוט בשוגג של מטוס הנוסעים האזרחי בינואר 2020. הטור המשיך והדגיש כי עימות ישיר בין שתי המדינות אף עלול להסיט את תשומת הלב מהמלחמה בעזה ומהלחץ הבינלאומי על ישראל. על מנת לשמר את האיזון הטקסטי בין שתי המדינות, מומלץ גם בישראל להימנע מציפיות גבוהות לגבי עוצמת התגובה האיראנית.