שלט אנטי־ישראלי המציג טילים איראניים, טהרן / צילום: Reuters, Majid Asgaripour
לא פחות מ־185 כטב"מים, 36 טילי שיוט ו־110 טילים בליסטיים שיגרו האיראנים, המיליציות בעיראק והמורדים החות'ים - אך רק 1% מהם הגיע ליעדו. את הרוב המוחלט יירטה ישראל עם שותפותיה: ארה"ב, בריטניה, צרפת וירדן. אולם, חלק מבין האיומים התרסקו כתוצאה משיבושי ה־GPS לאורך כל הדרך - באיראן, בעיראק ובירדן. לפי העיתון "וול סטריט ג'ורנל", כמחצית משיגורי הטילים הבליסטיים האיראניים, למשל, נכשלו או התרסקו עוד לפני הגיעם ליעד.
● WSJ | כך פעלה הברית האזורית להדיפת המתקפה של איראן ברגעי האמת
● WSJ | בהשראת רוסיה: גילויים חדשים על התקיפה האיראנית וההצלחה הישראלית
● כותרות העיתונים בעולם | חדשות טובות לאוקראינה: ההתקפה האיראנית עשויה להזיק לרוסיה
כיצד זה קורה? כל אחד מהאמצעים הללו תלוי בהנחיה מסוימת, באמצעותה מתפעלים אותו מרחוק. טיל שיוט, אמנם, קשה יותר ליירוט מטיל בליסטי, משום שהוא מתמרן - אך הוא יותר איטי. בה בעת, שוגרו כטב"מים מדגמים שונים, ביניהם שאהד 136, שמתבסס על מנוע בוכנה, שמוגבל ביכולתו ובמהירותו. בנוסף, האיראנים שיגרו, ככל הנראה, שאהד 238, שהוא דגם מתקדם ומהיר, כטב"ם סילוני, אבל כזה שנדרש לשגר מאזורים קרובים יותר מאיראן, כי הוא בעל טווח קצר.
לצידם, שוגרו, כאמור, טילים בליסטיים בעלי ראש נפץ של כ־500 ק"ג. "טיל בליסטי יוצא מתוך האטמוספירה, כשהחלק הראשון שהוא מבצע זה השלב ממונע, שמתבסס על דלק מונע או דלק נוזלי", אומר לגלובס רותם מי־טל, מנכ"ל חברת אסגארד מערכות, שמפתחת טכנולוגיה צבאית לתעשיות הביטחוניות. לאחר מכן, ישנם שלב השיוט ואת השלב השלישי, בו הטיל יורד מהאטמוספירה ולפי כוח תאוצת הכובד - כוח G.
"גם טיל בליסטי מתקן את עצמו", מציין מי־טל, "הוא עושה זאת על בסיס ניווט אינרציאלי". מערכת ניווט אינרציאלית היא מקבילה לניווט בהתבססות על לווינים. המערכת מודדת את התאוצה ואת מהירות הזווית כדי להבין את המיקום. מדובר במערכת שמשתמשים בה גם בצוללות: גירוסקופ מודד את הזווית, במד תאוצה ובמגנומטר, שבוחן את הכיוון ביחס לשדה המגנטי של כדור הארץ.
עם זאת, עבור אותם תיקונים בדרך, נדרש האמצעי לשדר לאחור, כפי שמסביר מי־טל. "השידור לאחור נועד למנוע צורך בתיקון סטיות. כשמדובר במרחקים בין איראן לישראל, המשמעות של כל תיקון הגאים הוא עשרות ק"מ שבהם מתבזבז דלק". הבעיה של איראן, שנמצאת כ־1,500 ק"מ מזרחית לישראל, היא שישראל הפעילה שיבושי GPS בדרך.
הטכנולוגיה האיראנית נבנתה על בסיס מלחמת איראן־עיראק
מי־טל מציין כי הכטב"מים של איראן, כמו גם החימוש הבליסטי ארוך־הטווח, הם מבוססי GNSS, קרי מבוססי טכנולוגיות לווין. לכן, חלק מהאמצעים שרפו דלק - והתרסקו.
"האיראנים יכולים להשתמש בשתי טכניקות, לכאורה, מבוסס קרינה שבו רוכבים על מוקדי קרינה, כמו יב"א או מערכות קשר, אבל יש בזה המון רעש. בנוסף, יש ניווט מבוסס אופטי, שלא עובד במרחקים כאלה - והכטב"מים האלו התרסקו. חלק אחר יורטו באופן אקטיבי מעל אדמת ירדן ועיראק, ולא הספיקו לממש את היעד".
מי שעומד מאחורי התעשייה הביטחונית האיראנית הוא הקונצרן הממשלתי DIO (איגוד התעשיות הצבאיות האיראניות), שכולל גופי מו"פ ממשלתיים וגם תעשיות ביטחוניות וצבאיות, ונוסד סמוך לתקופת המהפכה האסלאמית ב־1979. לאחר המהפכה, טהרן מצאה עצמה בין הפטיש לסדן: בין אמברגו לבין התמודדות עם המלחמה נגד עיראק, בהנהגת סדאם חוסיין. הם אמנם פיתחו את עצמאות האמל"ח ההתקפי האיראני, אבל מי־טל מסביר כי הקו הטכנולוגי שלהם הוביל אותם למוגבלות בתחום ארוך־הטווח.
"הטכנולוגיה הצבאית האיראנית נבנתה על בסיס מלחמת איראן־עיראק, מתאר של מדבר שטוח שבו על בסיס קרן לייזר אפשר לרכוב לאורך 300 ק"מ עד ליעד בצד השני. כעת, כשהם באו לתקוף לטווח ארוך, ראינו שהם לא שם. בניגוד לתעשיות מערביות, לדוגמה לוקהיד מרטין, שהתפתחו ממלחמת העולם השנייה עם הנחיה מרוחקת, התעשייה האיראנית נבנתה בשנות ה־90-80 על בסיס מלחמה אזורית".